'אני מרגישה כל כך מוזר בזמן האחרון..הכל השתנה סביבי מאז שקיבלתי את תפקיד הבימאית.
אבל אני עדיין לא בטוחה לגבי אותו מחזה, נראה שלא ממש התחברתי אליו אבל אני כן! פשוט..'
נשפתי בעצבנות כשלא הצלחתי לבטא את עצמי כמו שצריך, אני כל כך שונאת כשזה קורה.
"את באה?" שאלה רוז והביטה בי כשחיוך ערמומי מתנוסס על פניה.
"קרה משהו?" שאלתי והרמתי את גבתי בחשד,
"לא. שום דבר, סתם, פשוט בואי." היא נראתה כמסתירה משהו, אני כל כך מקווה שהיא לא עשתה משהו לגבי יום הולדתי ש..טוב היום.
קמתי ממיטתי ונעלתי את נעליי הבלויות. אני חייבת למצוא עבודה ולקנות לי מלתחה נורמלית.
הנחתי את מחברתי בתיקי אך הפעם לא לקחתי אותו איתי, אלא הנחתי אותו מתחת למיטה והתקדמתי אל עבר רוז שעמדה על יד הדלת ובחנה אותי.
"רוצה לנסות ללבוש משהו שסבתא שלי שלחה לי?" שאלה גורמת לסקרנותי לגבור.
"את לא עושה לי מסיבת הפתעה במקרה נכון?" היא נראתה מבולבלת,
"מסיבת הפתעה? למה?" נאנחתי, והנדתי בראשי בעייפות, מביטה בעינייה, היא ניסתה להסתיר זאת עם התנהגותה אך עינייה שיקפו את רגשותיה האמיתיים.
היא הייתה עדיין שבורה מדבריה של אשלי, הדיבורים על הוריה פשוט שברו אותה.
רוז נולדה כ"טעות" כמו שאומרים, הוריה היו בני נוער מטומטמים שהלכו לשתות והופה הי יש תינוקת בדרך, הם כמובן לא יכלו לגדל אותה, והם הפסידו כל כך בגלל זה, אז הם מסרו אותה לבית האומנה הזה, של טום.
"אז..מה?" שאלה, כשהוציאה אותי מהחדר והתחלנו להתהלך לנו במסדרון הארוך של החדרים, הרמתי את גבתי כשואלת,
"איך הולך השכתוב למחזה?"
אאה אז על זה כל העניין.
"רוז אם את רוצה משהו פשוט תאמרי לי, אל תנסי לומר אותו בדרך עקיפה כי אני לא אבין אותך." פניה התמלאו בסומק עז והיא הורידה את ראשה אל עבר המרצפות.
"תשמעי.." היא נאנחה וחיפשה אחר המילים הנכונות, "אני לא רוצה להישמע כחברה רעה או משהו כזה, אבל תוכלי לבחור בשבילי תפקיד ראשי?" היא הרימה את ראשה והביטה בי במין התחננות, ציחקקתי לעצמי.
"בטח,למה לא." עניתי,
"אני פשוט כל כך אוהבת לשחק ואת מכירה אותי, אני דרמטית ו-" היא עצרה את דיבורה ופערה את פיה, "רגע, אמרת כן?" הינהנתי בראשי וחייכתי לעברה.
היא התנפלה עליי בחיבוקים ובאמירות של "תודה, תודה, תודה!" וכשהתנתקה ממני הוסיפה, "את לא תתחרטי על זה."
הינהנתי בראשי בהסכמה, "אני בטוחה שלא."
היא התרחקה ממני במהירות ורצה אל עבר חדרינו בשמחה רבה.
חייכתי לעצמי והלכתי אל עבר המטבח, איפה שהייתה אמה ברוב שעות היום.
חיוכי ירד כשראיתי אותו.
ראיתי אותו בקצה המסדרון, מבטינו נפגשו אך נפרדו כשנייה לאחר מכן.
YOU ARE READING
Finally me
ChickLit^^(Winner Wattys 2016!!!!)^^ מיקה ננטשה בתור ילדה בבית האומנה, היא הסתגרה בתוך עצמה כשהבינה שאף אחד לא יחזור בשבילה, אבל בגלל שהיא מחביאה את רגשותיה ואין לה שום דרך להוציאם, היא כותבת. היא כותבת על כל אשר על ליבה. אבל מה שהיא הכי אוהבת זה לכתוב קטעי...
