Finally me

פרק 8

ממליצה לקרוא את הפרק הקודם לפני^^

׳הרגשות האלו שצצים בכל פעם מחדש..אני כבר לא יודעת מה עובר עליי..
אולי זה בגלל שאני כבר משתגעת מעצמי?
אני כבר לא יודעת מה לחשוב..׳

קטעתי את קצב כתיבתי ונאנחתי לעצמי נואשות, זה כבר הקטע השלישי שאני לא יודעת איך להמשיכו.

ראשי מסתחרר ונשימתי כבדה, בכל פעם שאני נזכרת במבטו המאוכזב שלו עליי. אני בטוחה בזה שהוא חושב שאני חלשה, הוא בטח חושב שכבר וויתרתי לעצמי! דבר שהבטחתי לעצמי שבחיים לא יקרה..אני מקווה..

״מיקה, את ערה?״ רוז שאלה כשירדה ממיטה הגבוהה והתקרבה אל מיטתי. הרמתי את ראשי, והימהמתי לעברה,
״צריכה משהו?״ מילמלתי בלחישה,
״אני רק..״ היא נאנחה והורידה את מבטה אל מרצפות הרצפה, ״את חושבת שאת יכולה..לומר לרוני משהו?״ כיווצתי את גבותיי ובחנתי את התנהגותה, היא נראתה לחוצה.
״קרה משהו?״ שאלתי בשנית
״סתם, אני-אנחנו רבנו ו..היא הולכת לעבור חדר עכשיו, ורק רציתי לשאול אם תוכלי לומר לה ש-״ היא דיברה במהירות כך שבקושי הצלחתי להבין אותה, היה נראה שהיא מנסה לדבר כמה שיותר מהר כי היא עומדת לבכות. נעמדתי והתקרבתי לעברה, חייכתי לעברה חיוך קטן והבטתי בה, בעיניה הירוקות שנראו כל כך פגועות.
״רק תאמרי לה שאני אתגעגע אלייה..״ מילמלה חרישות ונתנה לדמעותיה לרדת במורד לחייה, היא בכתה ממש מולי ואני כמו רובוט קר חסר רגשות רק הבטתי בה בזמן שהיא יבבה בשקט.

ניערתי את ראשי, ומשכתי אותה לחיבוק חמים, היא בכתה על כתפי בזמן שאני שאלתי את עצמי מאיפה ידעתי מה לעשות.

״אני מצטערת..״ מילמלה לעברי אחרי שהתנתקה מחיבוקי וניגבה את דמעותיה בשרוול חולצתה.
״על מה את מצטערת?״ שאלתי, נשענת על הקיר, בזמן שהיא התיישבה על מיטתי.
״רוני..היא..״ היא עצמה את עינייה, נשכה את שפתיה לרגע והמשיכה, ״היא מצטרפת לחבורה הזאת של אשלי, היא לא עמדה בזה..״ מילמלה בשנית. קפאתי לרגע והבטתי בה מבולבלת,
״מה זאת אומרת, לא עמדה בזה?״ שאלתי עדיין קפואה, מקווה שהיא לא התכוונה למחשבה הקטנה הזאת שצצה בראשי כשאמרה זאת.
״אשלי..היא ירדה וצחקה עלינו מול כולם, ורוני לא יכלה לסבול את זה יותר.״ פערתי את פי בהלם, אשלי צחקה עליהם בגלל שהם היו איתי? בגללי??

העברתי את ידי על שיערי השחור והמבולגן, סגרתי את פי וכיווצתי את גבותיי בבילבול.

אשלי הזאת עברה כל גבול!
מה עובר עליה??

״את רוצה להגיד לי שהיא צוחקת עלייך בגללי, ואת עדיין רוצה להיות בסביבתי??״ קולי גבהה לכמעט צעקה אך השתתקתי כשראיתי איך פניה מתמלאות בפחד.
״למה?״ מילמלתי, מתיישבת, נצמדת לקיר שעליו נשענתי. היא קמה והתיישבה לצידי, נשענת על הקיר.
״אחרי מה שאשלי עשתה לך עם היומן שלך, לא יכולתי להישאר בצד יותר. היא כל כך אכזרית.״ פסקה ואז הוסיפה, ״ידעתי שהיא תגרום לכך שהחיים שלי יהיו גרועים אפילו יותר ממה שהם עכשיו, אבל כשראיתי את מבטך עליה לא יכולתי שלא לכעוס עליה.״ היא הביטה בי במין רחמנות, נאנחתי בעצבות ואז גיחחתי בזעם.
״אני לא רוצה שתרחמי עליי, אמנם היא לא עושה לי חיים קלים, אבל..הכרתי אותה לפני..והיא לא הייתה כזאת..מאז שאביה נפטר היא פשוט חיפשה מישהו שעליו היא תוציא את כל הזעם והעצבות שהרגישה. אני לא מרחמת עליה אפילו לרגע, וממש לא סולחת לה, אבל..״ נאנחתי בשנית, ״אבל אני מבינה אותה..״ מילמלתי וכך נגמרה שיחתנו, השעון המעורר הגדול שנמצא בכל חדר שינה בבית האומנה, צילצל, ומשמעותו זה שהגיע הזמן לקום.