"אני אוהב אותך."
מה שלושת המילים האלו אומרות בדיוק? יש להן כוונה אחת או כמה כוונות? מאז שהוא אמר את זה לא הפסקתי לחשוב עליו, אני צריך להפסיק עם זה, אני צריך להתרחק ממנו לפני שאשתגע. אני לא יודע כבר מה לעשות, הוא נמצא בכל מקום, פשוט בכל מקום. כל השיעור לא הקשבתי למורה, בגלל ניק אני כבר לא בקצב של החומר, אני צריך לקחת שיעורים פרטיים, אולי אחותי תעזור לי? מי יעזור לי? אני לא צריך שניק יעזור לי ואני די בטוח שלא אכפת לו מהלימודים אלא רק מעצמו ומהכסף שיש לו, כמו כל מפורסם אחר. השיעור נגמר ולקחתי את התיק שלי, בו זמנית שמתי לב שניק בוהה בי, ניסיתי להתעלם. כאשר כמעט יצאתי מהכיתה, המורה קרא בשמי וסימן לי לבוא אליו. ניק התארגן ושם את כל ספריו בתוך תיקו, לוקח לו זמן להתארגן.
"רוי, האם קרה משהו? אתה בשיעורים האחרונים מתחיל טיפה לרחף, כשאני קורא לך שתענה על התשובה אתה אומר שאתה לא יודע, לרוב אתה תמיד יודע את התשובה..." המורה אמר מודאג.
"א-אני מצטער, אני לא אעשה את זה שוב..." אמרתי מביט על רגליי עם מבט מבולבל ומובך.
"הממ... אני עדיין דואג... אתה יודע את החומר שהרגע לימדתי? אתה בקצב איתנו?" הוא המשיך לתחקר אותי ולשאול.
לא יכולתי לענות לו שכן, אני בקצב שלהם, כי אני לא. אני לא הולך לשקר למורה שלי, במיוחד כשזה קשור ללימודים ולמצב הלימודי שלי, אני צריך להשקיע! למרות שרק היום התחלתי לא להיות בקצב, אבל המורה הזה מלמד ממש מהר ומספיק פרק אחד בשעה, אני כנראה אצטרך את העזרה שלו.
"אני לא בקצב... אני מצטער המורה..." שוב התנצלתי והובכתי.
"אני מבין... בסדר גמור. אל תעשה את זה פעם הבאה," ניק עבר בינינו כדי לצאת מהחדר, אך מיד המורה תפס אותו. "ניק. אתה תעזור לרוי להשלים את השיעורים של היום."
"א-אני?" הוא שאל מופתע.
"כן. זה בסדר בשבילך נכון? אתה יודע את החומר?" המורה שאל.
"כן, אני יודע, אני אעזור לו." הוא חייך חיוך קטן ורגוע.
"טוב." המורה סגר את הספר שהיה בידיו. "אני הולך, אני סומך עליכם."
המורה יצא מהכיתה ואנחנו אחריו, שתקנו כמה שניות ולא הסתכלנו לאחד השני בעיניים, כל אחד הסתכל על מקום אחר ברצפה וחשב לעצמו מחשבות משלו.
"נ-נפגש בבית שלך אחרי הלימודים...?" ניק הסתכל עליי מסמיק.
"כ-כן... אני רק מודיע שאחותי נמצאת בבית באותה שעה, היא מעריצה מטורפת שלך, היא לא תפריע לך נכון?" שאלתי מגחך.
"לא... היא לא תפריע לי." הוא חייך אליי וגיחך.
אחרי השיחה הקצרה הזאת, שאני לא בטוח שבאמת קוראים לה שיחה, נפרדו דרכינו והלכנו למקומות אחרים. הייתי עוד נבוך ממה שניק אמר לי, אולי הוא לא התכוון לזה באמת...? אני צריך להפסיק לחשוב עליו ועל הדברים שהוא אומר לי, למרות שזה ממש מטריד אותי ואני מלא בשאלות בראש שלי. שאפתי אוויר לתוך ריאותיי, עצמתי את עיניי ונשפתי את כל האוויר שהתאסף בריאותיי, ואז פקחתי את עיניי והסתכלתי על השמיים הכחולים שנראו כאילו נצבעו עם מכחול. חייכתי והפסקתי לחשוב עליו, המשכתי ללכת למקום אחר ואז אחרי כמה סיבובים בתוך בית הספר, שמעתי מנגינה יפה בפסנתר. הבנתי מיד שזה ניק, הוא ניגן על הפסנתר ואני הקשבתי לפסנתר, לא פתחתי את הדלת אך התיישבתי לידה. קיפלתי את רגליי ומשכתי אותן אל בטני, חיבקתי אותן עם זרועותיי ושמתי את ראשי ביניהן, האזנתי למנגינה המדהימה הזאת ועצמתי את עיניי, זה ממש הרגיע אותי. ככה זה המשיך עד סוף ההפסקה, הוא הפסיק לנגן ואני מיד רצתי אל הכיתה שהוא לא יראה אותי. התנהגתי כרגיל, כאילו לא שמעתי את המנגינה הזאת, והוא לא גילה זאת. בסוף הלימודים, אני וניק הלכנו לביתי ובדרכנו השתיקה שררה בינינו, לא דיברנו, לא ידענו מה להגיד. ואז השתקתי את הדממה.
YOU ARE READING
The Feelings of My Guitar- Hebrew- BoyxBoy
Romance(הסיפור הזה הוא בשביל לחדד את כישורי הכתיבה ולנסות כמה שיותר להשתפר, אני לא יודעת כל כמה זמן אני אכתוב פרק אבל אתם יכולים לשלוח הודעה ולשאול לגבי הפרק. ממש אשמח לעצות בשביל להשתפר, תודה רבה). --- זה רגיל לאהוב מודלים, זה רגיל לתלות פוסטרים שלהם בגלל...
