הסתכלתי היישר אל הדלת הסגורה, תוהה לעצמי מה לעשות עכשיו. הדלת נראתה גדולה יותר ממקודם, האם זה בסדר להשאיר אותה סגורה ככה? רגליי התחככו עם הרצפה עד שהן שכבו עליה והתיישבתי עליה עם עיניים פקוחות ומלאות הלם. הרגשתי אותן רועדות, הרגשתי מן ריקניות בחזי שגרמה לסבל מוזר בבטני שלא יכולתי לתאר אותו אפילו, משהו כאילו אין בי יותר לב או נשמה, ריאות או כל מה שנמצא בתוך הגוף, ממש כמו רובוט חסר איברים פנימיים. שמתי את ידי על חולצתי ומשכתי את צווארון החולצה, מנסה למצוא את פעימות ליבי, אך לא הרגשתי בהן, הן היו חלשות וריקניות. הדמעות החלו לזלוג, המילים שלו הדהדו בראשי וגרמו לדמעותיי לזלוג מהר יותר ממקודם. ואז, היבבות החלו, שקטות וצנועות, אך מכאיבות וצורמות. משכתי באפי וניסיתי לנגב את הדמעות, רציתי לצאת מהחדר וללכת למקום נחמד יותר, אבל הדמעות לא נתנו לי, הן המשיכו לזלוג, כשאני אפילו לא יודע למה אני בוכה ככה, או מרגיש ככה.
'...אני מנסה להוציא אותך מהראש שלי...' הוא אמר. מה המילים האלו אומרות בעצם? למה הוא רוצה להוציא אותי מהראש שלו? 'למה אתה לא מסוגל להבין את הרגשות שאני מרגיש כלפייך?!' למה אני לא מסוגל להבין את הרגשות שלו כלפיי? האם אני באמת אשם בכל זה? לא, אני לא. אני צריך למצוא את ניק, אני לא יודע מה לומר לו אבל אני מרגיש שאני צריך ללכת אליו, אני צריך לעשות משהו בשבילו, אבל מה? אז החלטתי לנגב את הדמעות ולצאת מהחדר, לחפש אותו למרות שבטח הוא הלך לבית שלו. אז יצאתי מהחדר וממסדרונות בית הספר, ראיתי את היציאה ויצאתי מבית הספר. רצתי מהר ככל שאני יכול רק בשביל למצוא אותו, אני ניסיתי להיזכר איפה הוא גר, הוא פעם נתן לי את הכתובת שלו, ניסיתי לחשוב ואז שמעתי פתאום שתי בנות שמדברות עליו.
"מעניין איפה ניק גר... אני כל כך רוצה לפגוש אותו!" בת אחת אמרה.
"שמעתי שהוא גר ברחוב של העשירים הזה שנמצא קרוב לפה, אני לא בטוחה אבל באיזה בית..." השנייה אמרה לה בעצבות.
ואז נזכרתי. אני רצתי לדרך שמובילה אל הרחוב ובו זמנית הסתכלתי לצדדים ולראות אם ניק נמצא פה ליד, אבל אז אני נעצרתי. אני לא ממש האמנתי לזה, אבל העיניים שלי לא יכולות להטעות אותי. ראיתי את ניק, בכניסה לרחוב עם בחורה שנישקה את שפתיו, לא נראה שהוא ניסה לעצור אותה אפילו. הסתכלתי על שניהם כשעיניי היו עוד בהלם, פקוחות ורועדות כמו ממקודם, התאכזבתי ואפילו הייתי עצוב ומדוכא. ניק הסיט את מבטו לצד וראה אותי מסתכל עליהם, עם המבט המופתע שלי. עיניו של ניק נפקחו לרווחה ועצר את הנשיקה, לפתע הרגשתי ברוח קרירה שגרמה לשיערותינו לנוע מצד אל צד, ניק דחף את הבחורה ממנו והתקרב אליי. הוא תפס בכתפי והחל לפתוח את פיו.
"רוי זה לא מ-" אך אני לא רציתי לשמוע אותו, התעצבנתי, כעסתי, לא יכולתי עוד לחוש בעוד צער ורציתי לסיים עם זה.
"זה לא מה? מקודם צעקת עליי על זה שאני לא מבין את הרגשות שלך כלפיי, באתי לפה בשביל להתנצל אבל במקום ראיתי אותך מתנשק עם מישהי אחרת, אני כבר לא מבין אותך יותר! אוהב אותי או לא? זה כבר לא מעניין אותי! אני שונא אותך! אתה כמו כל המפורסמים האחרים, מתנשא מגעיל ובוגד! אני שונא אותך כל כך אל תתקרב אליי יותר, ניקולס!" הוצאתי את כל מה שהיה על ליבי, הכעס והכאב האלו, לא רציתי שזה יקרה אבל זה קרה. רצתי משם כמה שיותר, הצלחתי להציץ טיפה לאחור ולראות את דמעותיו של ניק. למה הוא כל כך עצוב? הוא זה שהחליט לאהוב אותי ואז להתנשק עם מישהי אחרת! זה לא אשמתי... שום דבר לא אשמתי... זה הוא אשם, הוא הבוגד פה, אותו אני שונא ואשנא לנצח, לא הייתי צריך להיות חבר שלו אפילו. למרות שזה לא ממש נקרא בגידה כי לא היינו ביחד... אבל הוא עדיין אמר שהוא אוהב אותי, ועוד הוא צעק עליי ובדיוק אחרי מנשק בחורה אחרת, אני שונא אותו! אבל למה ניק... למה עשית את זה לי...?
---
זה מרגיש ממש קצר אבל ככה הפרק אמור להסתיים ולא אחרת, אז כנראה זה יהיה טיפה קצר מקווה שפרק הבא יצא לי יותר ארוך
YOU ARE READING
The Feelings of My Guitar- Hebrew- BoyxBoy
Romansa(הסיפור הזה הוא בשביל לחדד את כישורי הכתיבה ולנסות כמה שיותר להשתפר, אני לא יודעת כל כמה זמן אני אכתוב פרק אבל אתם יכולים לשלוח הודעה ולשאול לגבי הפרק. ממש אשמח לעצות בשביל להשתפר, תודה רבה). --- זה רגיל לאהוב מודלים, זה רגיל לתלות פוסטרים שלהם בגלל...
