ממלכת הצבעים: דם זהב

פרק רביעי - שיעור שני

חלק 2

אני נדהם לגמרי מהמילים שלו. גופי נהיה משותק ואני לא יכול אפילו לפצות את פי לומר... משהו. אני לא יודע אפילו מה להגיד או בכלל, איך להגיב לזה. איש לא דיבר אלי כך מעולם. מעולם. היחיד שאני מצליח לדמיין אותו עושה את זה הוא אחי, אבל הוא מת. ככל הנראה. לא עלה בדעתי אפילו שיש כאלה אנשים בעולם, שמוכנים להכריז בכזה קול וביטחון שהם יגרמו לי לחוש אושר. בטח ובטח כאלה שהכרתי לפני שעה. אני פשוט עומד ובוהה בו בפליאה גמורה, מרגיש כאילו עוד רגע אקרוס. נדרשים ממני מאמצים עצומים כדי לא לפעור גם את פי.

הוא לא משקר, נכון? אני לא רוצה לחזור על אותה טעות פעמיים. גם לו היה את החיוך והלהט הזה כשאמר שיגן עלי, וחצי שנה לאחר מכן שלח אותי למאסר עולם, שאמות בתאי כמו כלב עזוב. החיוך שלו נראה כל כך אמיתי, כן ובטוח בעצמו ועם זאת גם קליל בהרבה ממה שציפיתי לראות ממישהו שהרגע הכריז שיעשה את הדבר הקשה ביותר בשבילי.

אני מרגיש את עיני מתחממות ולא מצליח לעצור את הדמעות לפני שהן פורצות החוצה, תחילה בטפטופים קלים ואז בשטף עז שאיני מצליח עוד לעצור. אני לא מאמין שאני בוכה היום בפעם השניה, ובשתי הפעמים זה קורה מאותה סיבה בדיוק.

רגלי קורסות תחתי ואני קובר את פני בין ידי בניסיון לעצור את שטף הדמעות. אני מפחד שקאס יבין את זה לא נכון, שהסיבה שתעלה בדעתו תהיה מוטעית, אך כעבור כמה דקות אני מרגיש יד חמה לופתת את כתפי וידי נשלחת לאחור כמתוך רפלקס באגרוף קפוץ, גורמת לבעל היד להיאנק בהלם וכאב.

אני מסובב מיד את ראשי לאחור ורואה את קאס מצמיד בחזקה את ידו ללחיו, וזרזיפים של דם אדום כהה זולגים מאפו. אוי, אני שונא את רפלקס ההגנה הזה שפיתחתי עם השנים. למרות שהוא תרם לא מעט, אני צריך להתחיל לשלוט בו. הוא לא צריך לשמש יותר כתנועה של רגע אלא כידע הגנתי כללי.

"אני מצטער," אני ממלמל לעבר קאס בקול רועד עוד מהבכי ומוחה את הטיפות המלוחות האחרונות מפני. "אני ממש מצטער, אתה בסדר?" אני שואל בדאגה ואוחז בידו בעדינות, מרחיק אותה מלחיו בהדרגה כדי לבחון את הנזק שגרמתי.

נזק.

זו מילת המפתח, לא? אני גורם רק לעוד ועוד נזק. הרי זוהי מהותו של צבע דמי, לא? הרס. חורבן. אובדן. נזק שלא יתואר. הנה ההוכחה לכך, הרגע פגעתי במישהו מתוך רפלקס, כי אני כל כך רגיל שמנסים לפגוע בי כל הזמן.

שוב החום חוזר לעיני, אך הפעם אני עוצר את הדמעות מלרדת ודוחק אותן חזרה לאחורי עיני. אני בולע את הגוש שהצטבר בגרוני ומכריח את עצמי להרגע. הלחי של קאס לא נראת רע עד כדי כך, בסך הכל מעט אדומה ומתחילה להכחיל באיזור של פנים העין ליד האף. לפחות לא שברתי לו גם את האף בטעות, אני חושב לעצמי ומחייך בהקלה. קאס, מצידו, מסיט קווצת שיער שוררת מפניו ומחייך אלי.