ממלכת הצבעים: דם זהב

פרק אחד עשר - תשומת לב

NEXT! ^-^

*************

הוא צודק. אני חושב לעצמי אחרי שאני נרגע. אני לא לבד. יש לי את היומן שלו, ואני מקווה שהאמון שלי בקאס ישתלם מעכשיו.

אני מקווה שאזכה לראות אותו שוב, והפעם לא אחרי שש שנים.

אני בדרכי למקלט. אני לא יודע במשך כמה זמן דיברנו, אבל זה כנראה היה הרבה זמן. אני מקווה שלא יותר מדי אנשים שמו לב להיעלמותי, למרות שזו ככל הנראה תקוות שווא. אולי פשוט לא יהיה להם אכפת.

כשאני הולך ברחבי המנהרות התת-קרקעיות של הארמון, אני חושב על דבריו של מיטאס. הוא לא הפסיק להזכיר את המלכה במשך כל השיחה, ונראה היה שהוא ממש חושש מפניה. הוא לא ענה לי על הרבה שאלות ואמר שכל התשובות ביומן, אני מקווה שהוא יענה גם על השאלה הזאת. הלובן של המחברת כאילו מחזיר את האור שאני מפיץ ורק במאמץ אני מצליח לראות את קישוטי הזהב. מעניין מתי הוא הוסיף אותם, כי ביום הזה שהפרצתי לחדרו המחברת היתה פשוט לבנה חלקה.

אני עדיין נפעם מהעובדה שהדם שלי מאיר. הוורידים שלי זוהרים מתחת לאור כאילו זורמת בהם לבה זהובה ומאירים אותי בהילה בוהקת. אני יכול לראות ככה את המעבר לפני ובלעדיו אני חושב שהייתי נתקע בקיר של הדרך המתעקלת.

מישהו נתקל בי בפניה ואני קולט בחורה גבוהה משפשפת את ראשה מעט בבלבול. "אה - אני מצטער," אני ממלמל במבוכה ומתכוון לעקוף אותה אך היא עוצרת אותי.

"אתה יודע איך מגיעים מכאן למקלט?" היא שואלת ושוכחתי להוסיף כינוי כבוד, אני תוהה לעצמי אם יכול להיות שהיא לא מכאן או שזה פשוט בגלל שעדיין לא פנתה להביט בי.

אני לא מעיר לה על זה. "כן, אני בדיוק בדרכי לשם. תרצי להתלוות אלי?" אני שואל בנימוס, למרות שאני ממש לא רוצה מישהו לידי בזמן הקרוב.

היא סוף סוף מרימה אלי את מבטה ומשתנקת בבהלה בשניה שהיא קולטת שהיא עומדת מול המלך ריקס השביעי בכבודו ובעצמו. "הו – הוד מעלתך! סלח לי על חוסר הנימוס. לא שמתי לב." היא מנופפת בידיה בלחץ ואני צוחק בשקט.

אני מופתע שהיא מובכת ולא מפגינה שנאה או איבה כלשהי. "זה בסדר." אני מרגיע אותה. אני מחליט להמשיך בדרכי אחרי שלא עתנה בחיוב על הצעתי, אבל היא שוב עוצרת אותי. זה מתחיל קצת להרגיז.

"אני מתנצלת, הוא מעלתך. אני אשמח מאוד להתלוות אליך." היא מסיטה קווצת שיער אדמדם מפניה ועיניה הירוקות מבהיקות בזיק של שמחה. "דרך אגב, שמי הוא מארה."

מארה? למה השם הזה נשמע לי מוכר? "מארה..." אני מהמהם ואז נזכר. "את ארוסתו של קאס?" אני שואל בהיסוס קל.

היא מעלה אלי מבט מופתע. "איך אתה יודע?" היא שואלת בהפתעה גמורה.

אני מגרד בעורפי במבוכה. אז קאס לא סיפר לה מה. "קאס הוא... היה, יותר נכון, המורה שלי לריקוד וגינוני טקס," אני משיב בחיוך מעט עקום.