ממלכת הצבעים: דם זהב

פרק עשרים ואחד - "נייש"

מאוהת בילד הזה. לא. אני לא פדופילית. הוא פשוט נפלא.
אה. טוב. שוב שכחתי לפרסם בבוקר (הפעם כן היה לי זמן. סתם שכחתי). אני פשוט לא רגילה שיש לי פרקים מוכנים XD
בכל מקרה, פרק הבא אחרון לחלק הזה! אני מתרגשת ועצובה בו זמנית~
אגב, דמות חדשה מגיעה לה. תהנו ^^

***

כמה שעות לאחר תום הטקס אני מלקה את עצמי בראשי מכות חוזרות ונשנות.

איך יכולתי להיות כל כך טיפש ולחשוב שזה יעבור בשלום? רק במזל כל הילדים יצאו משם בריאים ושלמים. אם לא הייתי חושד באותו משרת שורר כולנו היינו מתים עכשיו. כלומר, כל הילדים, לא אני, שזה עוד יותר נורא. אני בוהה בחופת העץ הכחולה שמעלי ומתאפק לא לא להרים יד על עצמי. יש לי שלושים דקות פנויות עד הדיון הבא, וזו פעם ראשונה שאני שוקל ברצינות לבטל אותו. הם בטח ידברו שם על נסיון הרצח ההמוני, וכמובן לא יתנו את הכבוד בהצלה לי אלא לאחד מעובדי הדוכנים. אני לא אהיה מופתע, אני לא רוצה לקבל את הכבוד הזה בצורה רשמית, מספיק לי שהילדים יודעים.

הילדים.
אני מרגיש את ידיי רועדות וזיעה מצטברת על מצחי כשהזיכרון חוזר בפעם המי יודע כמה. אותו משרת שלא אמור להיות במקום, התנועה המחשידה של ידו והצעקה שלי אל הילדים לפנות את הרחבה במיידי. הצרחות שלהם... צמרמורת מקפיאה עוברת במעלה גבי. זה היה נורא. כל כך הרבה עשן ושבבי בטון מעורבבים עם דשא בכל מקום. הכיכר היפה שלאחר שהמקום התבהר איבדה רבע מגודלה. אני רואה דרך עיניי הבוהות את ההמולה העצומה; ילדים מתרוצצים ברחבה, חלקם מלאי אימה, חלקם בוכים בהיסטריה וחלקם בוהים בצלע הכיכר ההרוסה, מבוגרים מתרוצצים בפאניקה וקוראים בשמות ילדיהם - מסתבר שלילדה בהירת השיער קוראים פארלה - ואותו עובד דוכן שתפס את מטיל הפצצה. אני חושב שזו היתה פצצה, אחרת איך ניתן להשמיד צלע שלמה של כיכר שכזו?
המשרת הזוטר ישפט מחר בהוראת ריקס החמישי. הוא ככל הנראה יוצא להורג, ואני מקווה בשבילו שתיבחר כיתת יורים. עשרות חיצים המנקבים את גופך באחת לבטח עדיפים על מוות מייסר בתליה.

האורולוגין מראה עשר דקות לפני שבע ואני גורר את עצמי באיטיות מחוץ למיטה הנוחה בהחלטה כן לקיים את הדיון. הוא ככל הנראה יהיה חשוב, בטח ידברו בו על המשפט ועל מה שקרה, אני מניח שיציינו בנקודות בודדות את אירועי היום ובפרט את מהלך הטקס, שהיווה את רובו. בעודי מתארגן ומסדר את שיערי ובגדיי אני נזכר שעדיין לא מצאתי מחליפים לשרים שעזבו. אני צריך למצוא חדשים, ומהר.

דפיקה בדלת גורמת לי להזדקף לרגע לפני שאני נזכר בנציבים מאגף המלכה שתמיד מלווים אותי לחדר הישיבות. אני מתקדם בנחת ופותח את הדלת, מצפה לראות אדם לבוש לבן והבעה חתומה על פניו, ונרתע כמה צעדים אחורנית. "מ - מה את עושה כאן?" הקול שלי רועד כשאני מנסה להירגע, אבל כבר מרגיש את אגלי הזיעה מצטברים על מצחי. היא לא הופיעה מולי כבר שנים. מה היא עושה במקום הזה עכשיו?