ממלכת הצבעים: דם זהב

פרולוג

אני קוטף את הפרח הקטן ומחייך בעצב, כמה נורא זה שכל מה שנשאר היה הדבר הלבן הקטן הזה. קטן וכל כך לא חשוב. עכשיו גם את זה הרסתי, עקרתי ישר מהשורש, מנעתי את יכולת ההתחדשות. הורד הקטן התפורר בידי, השאיר אחריו רק אפר ושובל דם דקיק. הקוצים, מי יכל לדעת שדווקא הם יהיו אלה שיצליחו לפגוע בי. אחרי כל מה שעברתי, כל הקרבות, ההשפלות, האיומים, ההתעללות, העינויים, הנידוי והגלות, ורד אחד קטן ולבן היה זה שחורר את ידי. חורר אותה ואז התפורר, כאילו לא יכל לשאת את העול שבדבר.

אני מנקה את זרזיף הדם על חולצתי, כתם זהוב קטן מתחיל להתפשט עליה. כן, יש לי דם בצע זהב. כל חיי נרדפתי על ידי אנשים שפחדו ממני או רצו אותי לעצמם. הם חשבו שיוכלו למכור אותי תמורת הרבה מאוד כסף. אני מניח שהם צדקו, אבל הם מעולם לא הצליחו כדי להוכיח זאת. אתם מבינים, העובדה שהדם שלי זהוב נותנת לי איזה כוח מוזר. אני לא יודע בדיוק מהו, אבל זה משמש כמו מן מגן מאנשים או דברים אחרים שמנסים לפגוע בי. אני מתרפא מהר יותר מאחרים או בכלל לא נפגע, עד עכשיו הדברים היכולים שיכלו לפגוע בי היו שוט, סכין כסף, ועכשיו גם הורד הזה, מסתבר.

אני מסתכל על ידי, החתך כבר נעלם אבל אני עדיין מרגיש קצת כאב. הגיע הזמן להמשיך. אני מביט מאחורי, אל ערמת הקרשים והאפר שהייתה פעם בר מלא אנשים. בר מלא אנשים שכלאו אותי ועינו אותי עד אובדן הכרה, אני חושב, כשהתעוררתי הייתי תלוי מרגלי מהתקרה וכל החוטפים שכבו שרועים על הקרקע. מישהו הציל אותי. או שזה הייתי אני. אני כבר לא יודע מה הדם הזה מסוגל לעשות. אבל עכשיו הבניין הזה וכל האנשים בתוכו כבר לא קיימים. הם נשרפו, על ידי. אני גם הורס כל דבר שאני נוגע בו.

האמת שאת היכולת הזו גיליתי ממש לא מזמן, כי עד לפני כמה שבועות נהגתי להסתובב עם כפפות ולבוש מלא שכלל כפפות משי, ברדס שחור ומתחתיו חולצה אפורה ומכנסי בד חומים. אה, ואיך יכלתי לשכוח את מגפי העור המחויטים שלי שנגנבו בעודי כלוא תלוי במרתף הבר ברגליים יחפות. עכשיו כל מה שנשאר לי הוא הברדס ועצמי, מזל שהוא מכסה את כולי, אחרת כבר הייתי מעדיף להישרף עם כל השאר.

אז איך הבניין הזה נהרס, אתם שואלים? אני עשיתי את זה. לא בכוונה כמובן, מעולם לא כיוונתי לאף הרס שגרמתי לו בעבר, וגרמתי להרבה. כשהתעוררתי לפני כמה שעות תלוי מרגלי במרתף מצחין מיין ישן, יחף ומדמם כמעט מכל מקום אפשרי, ראיתי סביבי מעגל דמויות שוכבות על רצפת העץ המרקיבה ולא נראה שהייתה בהן יותר מדי רוח חיים. רובם נראו מתים לגמרי וחלקם עוד גססו, ואני רק תהיתי לעצמי מי עשה את זה. מי היה מספיק טיפש כדי לנסות - ולהצליח - להציל אותי, את המפלצת שהרסה וחירבה ערים שלמות בכך שגרמה למלחמות אזרחים, שהפילה את משפחת המלוכה, משפחתה ונכלאה לעשור מתחת לאדמה, שמורה ומפוקחת בידי אחיה הנסיך הראשון.

נסיך ראשון, אחי הגדול. הוא היה כל כך אצילי ואדיב לכולם וראיתי כמה הוא סבל כשנאלץ לענות אותי בפקודת אבינו המלך. היה. היה והלך, גם הוא, כמו כולם. אל תטעו, לא הרגתי אותו או משהו, הוא פשוט עזב. יום אחד. הוא נעלם והשאיר מאחוריו את דלת תאי פתוחה. הוא שחרר אותי, אך מאז לא נראה יותר, לא לי ולא לאף אחד אחר.