ממלכת הצבעים: דם זהב

פרק רביעי - שיעור שני

חלק 1

בדרכי חזרה לחדרי אני מרשה לעצמי להסתובב קצת ולחקור את הארמון, דבר שלא הספקתי לעשות כשהגעתי.

אני עובר בין דלתות מוכרות אך זרות בו בזמן ומשוטט דרך חדרים עצומי מימדים עם תקרות בגובה השמיים ורצפות עשויות מאריחים מעוטרים, עם ציורי קיר מרהיבים, ומצד שני דרך חדרים קטנטנים שנראים לא שייכים כלל למקום בו הם נמצאים. באיזהשהו שלב אני נכנס למטבח שמסתבר ונמצא מתחת לאדמה וחוטף לעצמי תפוח זהב מקערת הזכוכית הענקית שעל הדלפק, מגחך לעצמי משמו של הפרי. אני מתעלם מהרטינה השקטה של הטבח שמבקש להחזיר את הפריט, נימוסים או לא. אני רעב. לא אכלתי כבר יומיים שלמים.

אחרי שאני משלים את הסריקה אני עולה חזרה לחדרי, מקלף בשלווה את התפוז ומתמלא בנטזים של רסס צהבהב ודביק, אך לא אכפת לי. העסיס בתוך הפלחים חמוץ אך גם מתוק וממלא את פי בתחושה מעקצצת נעימה. מעולם לא חשבתי שאתגעגע כל כך לפרי הפשוט הזה. בתוך כל ההמולה הזאת על ההמלכה שלי כבר הספקתי לשכוח מההנאות הקטנות האלה של להתגנב למטבח ולגנוב פירות. אני זוכר שמיטאס ואני נהגנו לעשות זאת לעיתים קרובות בילדותנו, בכל הפעמים בהן הצליח להתחמק מחובותיו כנסיך ראשון. עד היום ההוא שגילו את צבע דמי.

זכרונות אבודים חודרים לראשי ומכאיבים בליבי כשאני חושב על היום ההוא, אבל אני מדחיק אותם לאחורי ראשי ונשכב על מיטתי, מעביר את ידי על הגילופים בשלדת העץ הכהה. המצעים בצבעי זהב ולבן מכאיבים לעיני וליבי, אך אני לא יכול לעשות דבר בקשר לזה אז אני מתהפך על גבי ובוהה בחופת העץ מעלי ועל הבד הנתלה ממנה ברצועות עבות של כחול. זה המקום היחידי בחדרי בעל צבע שונה מזהב או לבן.

אני תוהה לעצמי כמה זמן עבר מאז סיום השיעור עם איזבל ומניח שנשארו לי בערך ארבעים דקות עם עצמי עד שיבוא האדם הבא ללמד אותי משהו חיוני להמלכתי. אני בוחר לנצל את הזמן הזה לקריאת ההערות שהיא כתבה ומוציא את צרור הניירות מכיס מכנסיי, בוהה לרגע משותק במילים הרבות על כל דף.

תחילה אני קורא את השלושה המבקרים את התנהגותי, ומופתע לגלות שרוב ההערות חיוביות ורק בעמוד האחרון יש עשר הצעות לשיפור. לעומת זאת, כשאני עובר לשבעה האחרים ראשי מסתחרר מהדיו השחורה המעלה בכתב קטן וצפוף ביקורת בעלת חמישים סעיפים על הפגמים בנראות שלי, ביציבה ובהבעות הפנים. היא אומרת שאסור ללבוש בגד בצבעו של דמו של האדם, כי זה מראה על הערכה עצמית מוגזמת והתנשאות מעל העם. הדבר האחרון שאני מרגיש כרגע זו הערכה עצמית מוגזמת והתנשאות. חוץ מזה היא כתבה גם שאני קודר מדי ושהבעות פני או עצובות או קשוחות מדי ושנראה כאילו אני לא מתעניין במי שעומד מולי. טוב, זה באמת נכון. אה, ולדבר האחרון שלא אהבתי כלל אך נאלצתי להסכים עימו, השיער. היא ציינה בפירוש את הצורך בתספורת מכובדת שתבטא את מעמדי וששיער אסוף באורך המותניים מביע רשלנות. אני לא מתכוון להקשיב להיערה הזו, השיער שלי הוא שלי ולעולם לא אגזור אותו. הוא יישאר איתי כזכר לכל מה שעברתי עד שהחליטו להמליך אותי משום סיבה מוצדקת.