ממלכת הצבעים: דם זהב

פרק שני - ההמלכה

"אני מורשה ללכת?" אני שואל בנימוס, נמאס לי כבר מכל גינוני המלכות האלה, מהשיחה החד צדדית המתסכלת הזאת ומהמלך הקודם שרק מנסה להוכיח עד כמה אני נחוץ לממלכה המושלמת הזאת. הוא לא מבין שאני כבר מזמן קלטתי שאני בסך הכל רכוש של הבית הזה (בעל ערך רב, כפי הנראה) ושהוא יכול לעשות בי מה שירצה עד יום מותו. לפחות זה יום מותו ולא יום מותי, אלא אם הוא מצא את המתכון לחיי נצח ואז אני יכול להיפרד לשלום מחירותי שממילא לא קיימת. עדיין לא שכחתי שהסיבה המקורית לבואי הייתה ההשלמה וההסכמה להוצאה להורג, ואז כל זה קרה.

הוא לא עונה לי ורק מנפנף בידו בלי להביט בי, מסמן לי שאני יכול לעזוב. אני מרכין ראש אל מול הדמות הגבוהה כסופת השיער והעיניים המתנשאת מעלי בקושי לשניה ורק כאות כבוד ויוצא במהירות מהאולם. גם אחרי שאני נכנס לחדרי המשוחזר וטורק מאחורי את דלת המתכת הכבדה אני יכול להרגיש את מבטי כל הנוכחים נעוצים בגבי.

צמרמורת קפואה מטפסת במעלה גופי ומשתקת אותי לרגע, זו הייתה הסיטואציה הכי מלחיצה ומשפילה שאי פעם נכחתי בה. אני מתקדם עוד שלושה צעדים רועדים וברביעי רגלי כושלות ואני נופל על מיטתי המוצעת בלבן וזהב. אני מרגיש משהו חם נוזל על פני ומתחתי את הסדין מתחיל להירטב. כמובן שאני בוכה, אני כל כך חלש שלבכות זה כל מה שנשאר לי אחרי הבשורה הארורה הזאת.

אני עדיין לא מבין את זה, ההמלכה שלי עלולה לגרור מהומות ומרידות, ואני לא אגזים אם אומר אפילו ניסיון הפיכה. איך זה הגיוני שריקס החמישי, סבי אם נהיה כנים, רוצה להמליך אותי? אני לא יודע אם הוא טיפש או שיש לו איזו תכנית גאונית, ואם יש לו אחת אני מקווה ששליטה בי לא כלולה בה.

דפיקות חוזרות ונשנות על הדלת מעירות אותי ממחשבותיי ואני מסתובב לכיוונה בבלבול. כשאני פותח אותה אני מוצא את עצמי עומד מול אישה בהירת שיער, תמירה ורזה שיכלה להיות יפה לולא המבט הרדוף והעייף בעיניה.

האישה שפעם כינתה את עצמה אמי חייכה לכיווני, אך החיוך היה שקר. היא לא שמחה לראותי, אפילו לא קצת, העיניים שלה הביעו בדיוק את ההיפך. היא רק רצתה שאמות. פתאום נפל לי האסימון, זו הייתה הסיבה שלא קראו לה לישיבה ההיא, המלך הקודם לא רצה להסתכן בשתי קולות הנוגדים את החלטתו. טוב, אני יכול להבין אותה, גם אני רוצה שאני אמות, ועם כל הצרות שגרמתי לי איך אני יכול להאשים אותה?

אבל אני משחק את המשחק שלה ומתקרב אליה בחיבוק אוהב. שנינו יודעים על השקר, ושנינו מתעלמים ממנו לגמרי. מעכשיו ועד יום ההמלכה שלי אנחנו אמא המלכה ובנה האבוד, הנסיך השני לכתר. סתם עוד שני אנשים רגילים לגמרי. נורמליים.

היא מתנתקת ממני אחרי כמה שניות ומציצה מאחורי. "אני רואה שהפועלים עשו עבודה טובה מאוד בשחזור," היא אומרת ואני רואה את עיניה מתרוצצות וסוקרות כל סנטימטר בחדרי. הן נראות בוחנות מדי בשביל להיות סתם עיניים סקרניות. היא מחפשת משהו, ולפני המהירות בה גלגלי עיניה מתרוצצים בארובותיהן זה ככל הנראה משהו חשוב.