בת הכלאים פייג׳

בת הכלאים פייג׳- פרק בונוס (פתיחה)

פרק 1+2

פלאשבק~

נ.מ פייג׳

״דרק זה אתה?-״ אני שואלת בחשש, אני שומעת את אותם הרעשים שוב ושוב  ״דרק...זה אתה?...״ , אני ממשיכה לשאול,
הפחד הזה משתלט עליי;
אני יוצאת אל המסדרון לכיוון הלוקרים,

לפתע אני מבחינה בדמות, שנראית ללא ספק בהחלט מאיימת למדי,

שצצה מן צללי החושך. מהר מאוד אני כבר מבינה שאותה הדמות המאיימת הוא למעשה איש זאב,
אני מנסה בכל כוחי לרוץ אבל ללא הצלחה,

הוא מצליח להשיג אותי, אוחז אותי בכתפי ושולף את ניביו ונושך את כתפי "איי...אח..." אני נאנקת מכאב.

הנשיכה הזאת כואבת לי ומחלישה אותי במקצת, הרגשתי מעט סחרחורת והתעלפתי על המדרגה הראשונה שפונה לכיוון הכיתות למעלה ללימודי צרפתית וחשבון, בחצי עין אני מבחינה בדמותו של האיש זאב כשחיוך נמתח על פניו, לפתע דרק בא.

נ.מ דרק

רצתי למסדרון, רצתי לכיוון הקולות, הן נשמעו מכיוון המסדרון של הלוקרים בבית הספר,
אני רואה את אינס אחד מהאלפות גורר את גופה של פייג' ומנסה לקחת אותה איתו,

אני רץ לעברו בכדי להילחם בו ולהציל את פייג' מידיו הנוטפות מדמה, הכאב והכעס שקעו לתוכי- ראיתי את האהובה הראשונה שלי נפגעת מהדבר שהכי פחדתי לחשוף בפניה,

אבל באותם הרגעים הכעס והאהבה שלי לפייג' לא הסכימו לעכל את העובדה הזו שהיא תיפגע בגללי או בגלל המשבר שאליו נקלעו האלפות עם להקותיהם,

מכה אחת בראשי והוא הצליח להחליש אותי,
האשמה מכה בי, מה חשבתי לעצמי לעזאזל? איש זאב צעיר מול אלפא ותיק, מה הסיכוי לעזאזל.
הוא ברח בליווי אורו של הירח והכוכבים,

אני מרים אותה על זרועותיי, כל גופה כבר ממזמן נשטף בדמה ובארס של הנשיכה שכבר היה לי ברור שלא השפיע עליה אלא להפך,

גופה המונח על זרועותיי החל לגסוס באיטיות מייסרת שכבר נחשפתי בפניה בעבר בעקבות גיוס אנשי זאב חדשים,

רובם לא עמדו בזה,

חלקם ירקו את דמם עד למותם, ובמקרה של פייג' זה לא היה משהו שהכרתי לפני כן מה שבהחלט הפך אותי ליותר חסר אונים ומוכה תסכול,

אני לוקח אותה ורץ ביער כמו מטורף לכיוון קרחת היער אל העץ ששימש עבורי ועבור דודי פיטר מחבוא-

למשך ימים או תקופות בכדי להחלים ולהתרפות כך חינכו אותנו לשרוד באדמת היער בלילות כאשר הציידים של ארג׳נט היו מנסים לתפוס אותנו ולצוד אותנו, הזאבים, אנשי הזאב ולהרוג אותנו.

״הרגשתי את זה״ פייג׳ התייפחה ונאנקה מכאבי הנשיכה שספגה,

״מה הרגשת?״ שאלתי אותה כאשר אני מסתכל על פנייה ועיניי כבר מספיקות להביע את העצב והידיעה שאולי סיכוי גבוה שהיא לא תספוג את הנשיכה כמו ברוב המקרים,