שמונת הממלכות

חלק ראשון- פרק א'

"קדימה, קדימה, קדימה!" הילדה רצה בעודה מושיטה ידיה לאדמה.
"לא תצליחי לתפוס אותי!"
"אה, באמת?" אתגרה אותה אחותה
"אני יותר מהירה ממך" היא קנטרה אותה.
"ואני יותר חזקה!" היא צחקה בעודה מרימה יער קטן וסבוך של פרחים ושיחים מאחוריה.
"לא נכון, אני בכלל יותר גדולה אז זה אומר שאני יותר חזקה" נחשול מים התרומם מתוך הבאר התנגש ביער הקטן והפיל אותו,
היא רצה כחץ מקשת ותפסה את אחותה.
"את גדולה רק בכמה שניות זה לא נחשב!"
היא נאבקה בה והפילה אותה על האדמה ושניהן התגלגלו לתוך שלולית של בוץ, והן החלו לצחוק ללא שליטה.
"בנות"
אימן יצאה על החצר לא מופתעת לראות אותה מלאה בשלוליות מים ובוץ וענפים דקים צעירים מפוזרים לכל עבר.
"טוב, אני לא מופתעת"
אמרה בעודה סוקרת את המקום בדקדקנות.
הבנות קמו מנסות לנער את שמלותיהן מהבית אשר נדבק בהם.
"אני רוצה שתתקנו את הנזק שעשיתם ותכנסו פנימה" היא הסתובבה לכיוון פתח הבית אך כאילו שינתה את דעתה חזרה לבנותיה
"זה חשוב מאוד, אני צריכה לדבר איתכן" היא הביטה בהן כמבקשת להגיד: 'בלי שטויות או בעיות, זה מקרה רציני'
הן הנהנו והתחילו לעבוד, פרייה תיקנה את הפרחים והשיחים, היא שתלה וסידרה אותם במקומם, ואנאבל ייבשה את שלוליות המים.
הם גמרו עם העבודה הקלה כמעט בלי שום צחקוקים בלתי רצויים ונכנסו לבית תוהות מה אימן רוצה להגיד להם שהוא כל כך חשוב.
היא חיכתה להם ליד שולחן האוכל.
"שבו" היא הורתה להן על הכיסאות, הן התיישבו.
"אני חייבת לשלוח אותכם מכאן, לא ,אני לא רוצה לשמוע שום ציוץ עד שאני אסיים לדבר" היא הזהירה את הבנות כאשר פתחו את פיהם לדבר.
"אתן חייבות ללכת למנומוג, יש שם עוד אנשים, אנשים כמוכן, הם ילמדו אותכם להשתמש בכוח נכון.
אני אסע איתכם עד לשם, אך איני אשאר שם, אתם תהיו שם כ-7 שנים עד שתסיימו את ההכשרה. מותר לכן להגיע הנה בחופשות ואני גם אסע אליכם פעם בחודש, אני יכולה לבוא רק פעם בחודש" היא עצרה והביטה בהם בעצב.
"עכשיו אתן יכולות לדבר" היא הותירה להם לבסוף כשראתה איך הן מתאפקות בכל כוחן שלא לדבר ואלא ברגע שהותירו להן פצו את פיותיהם הקטנים והחלו להמטיר על אימן שאלות כל כך רבות כך שסיירה קלטה רק מחצית מהן:
"למה ללכת?"
"לאן?"
"למה את לא באה?"
"אמא תסבירי!"
"אמא למה?"
"אמא!"
אימם שתקה, הביטה בה בשקט וחיכתה שיפסיקו לדבר.
"גם אני אתגעגע אליכם, חבל שזה חייב לקרות אבל זה מה שצריך לעשות"
הן שתקו לא יודעת מה להגיד, הן ידעו שכאשר אמא מחליטה משהו אז אמא עושה את זה, שניהן זכרו את הסיפור שאמא סיפרה להן: הסיבה לשמה הן הגיעו ליער מלכתחילה, הסיפור שלה ושלהן, של מה שגרם לכך שהם חיים ביער ולא בעיר, איך שאמא שלהם יום אחד קמה ואמרה שנמאס לה לגור בעיר אז היא פשוט לקחה את תכולת ביתה ואת שניהן ופשוט עברה לגור ביער, הן כמובן לא זכרו דבר מהסיפור הזה, הן היו קטנות מידי בשביל לזכור זאת, בנות שלושה חודשים בלבד, אבל הן לא פקפקו בסיפור אפילו לא פעם אחת. הן הכירו את אימן והסיפור הזה נשמע בדיוק כפי שאינן תתנהג. חוץ מזה הן העריצו ואהבו אותה הן אף פעם לא הטילו ספק במה שהיא אמרה להם. למרות שלא תמיד הם הבינו מדוע היא עושה דברים מסוימים, כמו למשל לעבור לגור ביער. אבל הן קיבלו את העובדה כדבר ברור כל כך שהן גרות פה ולא שם.
כך או כך הן לא הכירו אף אחד מאז שהם עברו, אורחים לא היו להם ורק מידי פעם מבין העצים ביער היו יכולת לראות השנים זוג עיניים סקרניות השייכות ליצור או ליתר יער מתבוננות בהן.
היה להן טוב ביער הם חיו את חייהם בחופשיות, הם ידעו מה מצפה להם בעיר. אמא סיפרה להן כשהן היו קטנות שיש עיר אחת מונמוג שמה שבה יש הרבה אנשים כמוהן ושם באותה העיר לוקחים את הילדים מגיל צעיר ללמוד בבית הספר, מפרידים אותן ממשפחותיהם ומלמדים אותם.
לבנות זה היה נשמע כמו סיוט.
הם לא רצו אף פעם ללכת למנומוג, לא עכשיו ולא אף פעם וגם...יש שם בנים, הן אף פעם לא פגשו אחד כזה אבל אמא שלהן תמיד אמרה שבנים הם יצורים מוזרים שקשה להבין אותם, ואם מצליחים קשה להיות חברים שלהם. מהסיבה הפשוטה שקשה להיות מיודדים עם אנשים מטומטמים.
אבל... למה אמא אומרת שהן צריכות והיא כל כך עצובה? אם אמא לא רוצה לעשות משהו היא לא תעשה אותו, זה דבר שהם למדו עוד כשהיו פעוטות, ועכשיו הן היו לגמרי מבולבלות. האם מכריחים אותה לשלוח אותן? אם כן למה? לאיזה צורך?
מה שכן הן לא רצו שאמא תהיה עצובה.
אבל אם אמא אמרה, אז זה מה שיקרה, הן יכולות לנסות להיאבק אבל לא יהיה בזה שום טעם, הן יצטרכו ללכת לעיר, לא משנה עד כמה הן לא רוצות וינסו לעצור את זה, אמא תקח אותן אם היא תרצה בידיה עד שהן יגיעו לעיר.