שמונת הממלכות

פרק ג'

נדמה היה לבנות שהזמן עבר מהר מאוד מאז שהן ירדו מהכרכרה, הן פגשו מורה אחד שלקח אותן לחדר בו הן ישנו והוא הסביר להם בקצרה על מתחם האקדמיה, חוץ מזה הכול היה מאוד מטושטש, הן זכרו שהם נפרדו מאימן ושהן פגשו את המורה, במעורפל הן זכרו פה ושם משפט ממה שהוא הסביר ואז הן מצאו את עצמן בחדרים והזמן  נעצר.
אנאבל שכבה על הגב במיטה הצמודה לחלון מנדנדת את רגליה בקצה המיטה בוהה בתקרה, ואחותה, פרייה, ישבה בגב צמוד על הקיר על המיטה שמול אחותה ושיחקה עם אחד הזרעים שהוציאה מתוך השקיק שאימה נתנה לה וגרמה לו לצמוח במיני צורות, שניהן היו עייפות מאוד מהנסיעה אבל הן לא הצליחו לישון.
"פרייה?" פצה לבסוף אנאבל את פייה,
"מה?" פרייה הייתה עסוקה מליצור ציור של בית מגבעולי הצמח.
"רוצה שנלך לסייר באזור? אנחנו בכל מקרה לא נרדמות ואני משועממת" היא שמה את רגלייה על המיטה והביטה באחותה שעכשיו גמרה לעשות דלת לבית הצמחי שלה.
"טוב, אם את רוצה" היא משכה בכתפייה.
"מתי יש ארוחת ערב?" היא המשיכה לשאול, הן לא אכלו כלום מאז הבוקר והן אהבו לאכול.
המורה שנתן להן סיור קצר הסביר להן משהו בקשר לשעון, אבל אנאבל לא זכרה במדויק מה הוא אמר, אבל פרייה כן ידעה, היא זכרה שהמורה אמר להן שיש שני סוגי צלצולים: רגיל ומיוחד.
הצלצול הרגיל הוא מספר ה'דינג' שעושה הפעמון פעם בשלושים שניות במשך שלוש דקות, ולצלצול הרגיל יש ארבעה קריאות.
'דינג' אחד- אומר שמישהו מת.
שני 'דינג'- שיעור.
שלושה 'דינג'- השכמה.
ארבעה 'דינג'- ארוחת בוקר/ערב/צהריים

הצלצול המיוחד היה בקצב שונה, המורה קרא לו קצב ריתמוס או דהירה, הוא פשוט במקום 'דינג' אחד הוא עושה 'דינג-דינג'.
הצלצול המיוחד כלל בתוכו גם ארבעה צלצולים.
'דינג-דינג' אחד- סכנה.
שני 'דינג-דינג'- כיבוי אורות.
שלוש 'דינג-דינג'- הפסקה.
ארבע 'דינג-דינג'- התכנסות בחדר האסיפות.

המורה הסביר שצלצול אחד רגיל וצלצול אחד מיוחד נשמעים לעיתים מאוד רחוקות ואין צורך לדאוג. אבל אם זה כן קורה, אז חייבים לפעול על פי הוראות הבטיחות אשר יגידו בארוחת הערב.

"כשיהיו ארבעה צלצולים רגילים אז תהיה ארוחת ערב" אמרה פרייה והחליקה מהמיטה, היא הכניסה את הצמח בחזרה לשקיק וזה התכווץ בחזרה והפך לזרע קטן וחום.
"לאן את רוצה שנלך?" היא שאלה את אחותה אשר עדיין שכבה במיטה על גבה.
"אפשר לעשות סיור עצמי באיזור, עם המורה הזה ראינו בערך כלום" אנאבל קמה מהמיטה מיישרת את שמלתה.
"טוב"
"או שאפשר, ללכת לחדר אוכל בשביל לראות מה מחכה לנו בארוחה" אנאבל הציעה, היא אהבה אוכל, מאוד. אבל היא הייתה מאוד בררנית, היה לה קשה לחשוב שאולי היא לא תאהב את האוכל שיגישו והיא תהיה רעבה כי לא בבית שלה, שם תמיד היה לה מה לאכול.
פרייה נענעה את ראשה מצד לצד כלא מאמינה, "טוב" היא פלטה בסוף.
"מה?" החלה אנאבל להצתדק" אני לא יודעת מה יגישו לנו מה אם זה יהיה משהו מבחיל ואת לא תדעי את זה עד שתכניסי את זה לפה?"
"אמרתי טוב"
"לא, את אמרת: טוב" אמרה אנאבל בחיקוי מוצלח של אחותה, "את יודעת שאני צודקת"
"אני לא יודעת מה את עוד רוצה  שאני אגיד, אבל אני מסכימה, בוא נלך כבר אחרת לא נספיק לעשות כלום"
"את... מסכימה?" שאלה אנאבל כלא מאמינה "איך זה יכול להיות?"
"טוב, הממ... המחשבה הזאת גם עברה בראש שלי" היא מלמלה במבוכה.
אחותה צחקה צחוק נעים ושילבה את זרועה בזרוע אחותה, "אז בואי נלך, האוכל מחכה רק לנו"
והן יצאו כך  מהחדר צוחקות ושלובות זרועות בעוד הדלת נסגרת מאחוריהם.