שמונת הממלכות

פרק ה'

הזמן באקדמיה זז מהר למרות הקשיים, עברו כבר מספר חודשים מאז אותה פגישה ראשונית של ילדי השנה הראשונה לבין נערי השנה האחרונה. התאומות עברו כבר חמישה פגישות חודשיות עם אימן סיירה, וביקור אחד בביתם אשר ביער והסמסטר הראשון הלך והסתיים. הילדים נבחנים עתה על מה שלמדו בשיעוריהם במחצית זאת, ושיא העבודה הקשה היה בזמנים אלו ממש. 
שיעורי ההיסטוריה היו מיגעים, והמבחנים היו קשים במיוחד, מאסטר נורת' לא נתן עבודה קלה לאף אחד,  תלמידי שנה ראשונה או לא כולם צריכים לעבוד קשה בשיעורים שלו,  זה היה דבר ידוע באקדמיה,  ולמרות שהוא לא התנהג ברשעות לתלמידים אלא רק ביד קשה וצפיות גדולות, רוב תלמידי האקדמיה לא אהבו אותו ואף שנאו אותו שנאת נפש. 
שיעורי שימוש ביסודות אותם העבירה מאסטר ארידה, מאסטר שיין, מאסטר ניתאי ומאסטר ליידה היו מעייפים, הם לימדו את תלמידיהם להשתמש בכוחם בדיוק רב עד מידה מתסכלת. ושימוש בהם יותר ממה שנוח להם וממה שהם רגילים אליו. אלו היו השיעורים החביבים ביותר על פרייה.
שיעורי למידת היסודות לימדו מאסטר קאי, מאסטר אדריאנה, מאסטר שון ומאסטר שורן. הם היו מורכבים ועל פי דעת אנאבל המעניינים ביותר,  וכן בהחלט התאימו להלך מחשבותייה.  
אך על כול זאת הייתה הסכמה בין האחיות: השיעורים הכי מתסכלים וגוזלי כוחות היו ללא ספק "השיעורים המיוחדים" אליו שניהן הלכו יחד עם עוד זוג ילדים, בן ובת השלישית בנים. השיעורים היו שיעורי טלפתיה.
על פי גילוי מפתיע, תאומים יכולים להיות טלפתים, אומנם רק אחד עם השני. וגם לא כול התאומים יכולים לפתח זאת.
ההתרגשות הראשונית שהייתה לבנות בשיעורים הראשונים נהפכה ליאוש ותסכול ואף דיכאון זמני עד שיום בהיר אחד, באחד מהשיעורים פרייה קלטה שני מילים אשר אנאבל ניסתה לשדר לה כל השיעור: "זה מעייף"
אומנם הם עוד לא הצליחו יותר מזה אבל לפחות הייתה להן תקווה שהן מסוגלות לכך.
למרות שהדבר שהעסיק בזמנים אלו את רוב התלמידים היו הבחינות הבאות, סיום הסמסטר וחופשת האביב. מחשבתה של אנאבל הייתה טרודה בדבר אחר: יום הולדתה של המדריכה שלה, מיי.  היא תהיה בת 17 וכאשר היא תהיה היא תיגש למבחן.
מיי הבטיחה לאנאבל שברגע שהיא תספר לחברותיה היא תלך ותמצא אותה ותספר לה עד כמה שהיא יכולה על המבחן.
אנאבל חיכתה לכך בקוצר רוח, המבחן כרגע לא היה הדבר שעליהם חשבו התלמידים בני גילה בראש ובראשונה, אבל לכולם היה ברור שזה הדבר שמחכה להם בסוף הדרך.
וסקרונותה של אנאבל הפריעה לה לחשוב על דברים אחרים כמו הבחינות המתקרבות.
סך הכול החיים באקדמיה לא היו רעים, אפילו המאסטרים הקשוחים התחבבו במידה מה על התלמידים, האוכל היה מספק והחדרים היו נוחים.
אנאבל אפילו הצליחה לחבב ולהתחבר לשתופתה לחדר, קייט, ומעמד זה נתן לה ולאחותה להיות במרכז העניינים, קייט ידעה הכול על כולם ונדמה היה שכל תלמיד ותלמידה באקדמיה הכיר אותה.
"אן, תתרכזי" גערה בה אחותה, הכינוי שנתנה לה מיי נתפס במהירות והתפשט כמו אש בשדה קוצים. הם ישבו בחדרן ולמדו לקראת המבחן בהיסטוריה. או לפחות ניסו, המחשבה של אנאבל עפה ברוח מפה לשם כמו ענן, ופרייה האומללה נאלצה כל הזמן להוריד אותה חזרה מהשמיים לתוך ספר הלימוד.
פרייה הייתה תלמידה טובה, אבל אם ישאלו את המורים שלה יגידו שזה שהיא מצליחה במבחנים זה ממש נס כי בשיעורים היא נמצאת בתזוזה מתמדת.  לעומת אחותה שעליה אומרים שהיא אומנם לא זזה אבל המחשבות שלה זזות כה במהירות שהן פשוט מקפצות מעל השיעור ישר לעננים.
אנאבל נאנחה "פשוט, זה כל כך משעמם, הכול נשמע כל כך לא נכון" היא נעצה בספר הלימוד במבט מתעב.
פרייה נאנחה אף היא "זה לא משנה, אנחנו עדיין צריכים ללמוד את זה"
אנאבל בעטה ברגל השולחן בתסכול
"תראי" ניסתה פרייה לשכנע "הייתי מציעה שנלמד משהו אחר, אבל השיעור היחיד שאנחנו לומדות יחד זה טלפתיה, וזה הרבה יותר מעייף"
במקום להסכים אנאבל קפצה מהכיסא והוציאה מהתיק שלה את מחברת המשימות שלה בשליטת היסודות, ומהתיק של אחותה את המחברת שלה.
"בואי נתאמן במשימות שלנו יחד פיי" היא הציעה, כן גם לפרייה הודבק כינוי היישר מתוך מוחה של קייט "זה לא באמת משנה שיש לנו משימות שונות, אולי זה יעזור אפילו כי אז נוכל לבקר את העבודה של השנייה"
פרייה היססה, היא ידעה שזה הרבה יותר חשוב ללמוד למבחן בהיסטוריה מאשר זה, אבל זה היה דבר שהיא ממש אוהבת לעשות וגם נמאס לה לנסות להכניס בכוח את החומר לתוך אחותה.
"בסדר" היא הסכימה לבסוף "רק בואי נצא החוצה כדי שלא נלכלך כאן"
אנאבל הנהנה בהסכמה, ובעודן יוצאות מחדרן חיוך של ניצחון התפשט על פרצופה.

***********************
*לאחר חודש וחצי, יום הולדתה של מיי- יום המבחן שלה*

אנאבל לא הצליחה להתרכז בשום שיעור ההתרגשות שלה נזלה לכל מקום.
היא רק בקושי רב הצליחה לשבת בשקט בשיעור ההיסטוריה ולא לטופף בידייה בעצבנות.
היא עשתה זאת פעם אחת ומאסטר נורת' נעץ בה מבט מצמית כזה שגרם לה מיד להתכווץ ולשכוח ממיי ומהמבחן(לפחות לשעה אחת) .
ההמתנה למיי הרגה אותה, היא בקושי אכלה בארוחות,היא ישבה בכסא מתוחה כמו מיתר וסובבה את ראשה אנה ואנה מחפשת אחר מדריכתה, אך זאת לא הגיעה.
לאחר ההפסקה הרביעית נשמע צלצול אחד מיוחד- סכנה.
על פי ההוראות כולם היו צריכים תוך 7 וחצי דקות להתכנס בחדר האוכל ולסגור את החלונות והוילונות, אך הפחד שאחז בכולם גרם להרבה בלגן. בסופו של דבר מאסטר נורת' הוא זה שהשתלט על העניינים.  למרות הסכנה אף תלמיד לא העז להמרות את פיו. הם התכנסו בחדר האוכל ואנאבל אשר לא פחד מהסכנה המריץ אותה אלא הסקרנות לקחה את יד אחותה ותפסה להן מקום טוב ליד החלון בשביל לתצפת על המתחם דרך סדק קטן אך מספיק גדול בשביל לראות קצת מה קורה בחוץ
היה שקט, התלמידים לא העזו לפצות את פיהם, היה מאוד נדיר לשמוע את צלצול הסכנה ורוב התלמידים אף פעם לא שמעו אותו. המאסטרים לא גילו במה מדובר, וספק היה בקהל התלמידים שהם בכלל יודעים.
לפתע נשמעה צעקה לא ברורה, כל התלמידים התכווצו במקומם ואז נשמעו קולות של ריצה והתנשפות.
אנאבל ופרייה התבוננו כל הזמן דרך הסדק מחכות שמשהו יקרה.
ואז זה קרה, צמד רגלים חלף בריצה באזור לבוש בסנדליים מוכרים לעיינה של אנאבל.
ואז נעצרו לרגע, נשמעה שוב הצעקה, ועכשיו היה ברור לבנות שהיא הייתה פקודה: "תפסו אותה!"
הבנות חיכו שזוג הרגליים יפתח שוב בריצה, אך במקום זאת הם החלו להתעופף מעט מעם הרצפה בהיסוס, ואז בזינוק אחד התעופף מעלה.
הם חיכו עוד מספר דקות לחוצות עד שנשמע צלצול השחרור האומר שהסכנה חלפה, כל התלמידים נשמו לרווחה ויצאו מדלתות האולם בשמחה,  שהכול נגמר והם יכולים להיפתר מהפחד. רק אנאבל יצאה בצעד כבד וחיוורת בין אחרוני התלמידים ופרייה שראתה את מצוקתה גררה אותה הישר לחדרן ודרשה שתספר לה הכול. אנאבל הייתה מבולבלת היא נענעה את ראשה הנה והנה ומלמלה בחוסר הבנה: "הנעליים".
"מה איתם?"
"הסנדלים האלו, הם שייכות למיי"
"המדריכה שלך?" אנאבל הנהנה, פרייה ידעה שהיום היה יום הולדתה ה-17 של מיי, אנאבל דיברה רק על זה כל השבוע.
"את בטוחה?" היא שאלה שוב, אנאבל הנהנה.
"רק לה היו סנדלים כאלו, אמא שלה הכינה אותם בשבילה, אין עוד זוג כזה, לא יכול להיות עוד זוג כזה" היא תיקנה את עצמה.
"אבל-" פרייה פתחה את פייה אך נעצרה אנאבל הנהנה שוב מבינה את השאלה.
שנייהן ידעו שזה לא יתכן, לאנאבל ולמיי בדיוק כמו שלפרייה ולמדריכתה,  נורה היה אותו כוח, והוא מים ושניהן ראו אותה רק מלפני מספר דקות עפה, דבר שייתכן רק לאנשים בעלי כוח אוויר, וגם רק לחזקים בינהם.
"זה לא יתכן" היא מלמלה לבסוף שוב. לאחותה הסכימה איתה בלב שלם.