שמונת הממלכות

פרק ב'

הנסיעה בעגלה הייתה קופצנית ולא נוחה, סיירה אף פעם לא אהבה לנסוע ממקום למקום בתוך עגלה. גם בצעירותיה היא הייתה מעדיפה לרכוב על סוס במקום לנסוע בעגלה. הפעם האחרונה שהיא נסעה בעגלה הרתומה לסוס הייתה כשהיא הגיעה עם בנותיה ליער בפעם הראשונה, היא זכרה את היום הזה, הבנות היו בנות חודשיים בערך והיום היה גשמי ומכיוון שהיא לא רצתה שאף אחד לא ידע לאן הן הולכות היא קנתה עגלה וסוס ולא שכרה, העגלה תמיד הייתה בחצר ללא תועלת והסוס היה באורווה קטנה ליד הבית, לאט לאט היא הצליחה להשיג תרנגולות ופרה והם הסתדרו. כשהבנות היו בנות שלוש הצליחה פרייה לגדל מלפפון בכוחות עצמה וכך התחילה ערוגת הירק, מצרכים אחרים היא קנתה פעם בחודש בשוק במונמוג לבדה, אף פעם היא לא לקחה את הבנות איתה, וזו הפעם הראשונה שהן באמת מודעות אליה שהן נסעו בעגלה. 
היא נאנחה מעט, הכל הולך לשתנות בקרוב.
"אמא מה קרה? על מה את חושבת?" פרייה אשר ישבה קרוב יחסית לסיירה שמעה אותה נאנחת והסתקרנה, הנסיעה למרות שבתחילה הייתה מרגשת נהפכה להיות משעממת יותר ויותר על כול צעד שהסוס עשה, סיירה העיפה מבט לאחור  "הכול בסדר, אני סתם חושבת מיני מחשבות"
"אמא" עכשיו שאלה אנאבל שעד כה הייתה עסוקה בלנדנד את רגליה מקצה העגלה "את יכולה לספר לנו סיפור?" היא ביקשה.
"כן, סיפור, בבקשה אמא משעמם לנו"
סיירה  ידעה שמה שהן מבקשות בעצם זה מידע, סיפורים הם לא סתם סיפורים, סיפורים הם החיים, כך תמיד אמרה סיירה, בכל סיפור יש תמיד פיסת אמת זה יכול להיות הדבר הכי קטן, כמו שם או מקום אחרת הסיפור לא יהיה מוצלח, וכולם רוצים שהסיפורים יהיו מוצלחים.

"טוב בואו נראה, יש סיפור אחד שאני חושבת שלא סיפרתי לכן, קוראים לו שני הציידים של המוות והחיים, נשמע מעניין?"
הבנות הנהנו, הן אהבו את הסיפורים של אימן, הם היו תמיד מוצלחים, משמע- הם היו אמיתיים, בדרך כזו או אחרת. לפחות זה הכלל שאמא שלהן אמרה להן, ולבנתיים הוא היה נכון בכל מקרה.
"בסדר, תנו לי רגע לחשוב איך להתחיל" היא שוב נסחפה במחשבותיה, מחשבות על הילדות שלה במונמוג, זה מסוכן שם והיא לא בטוחה מה יעלה בגורלן ועד כמה בטוחות הן יהיו שם, ויש דבר חשוב שהיא הייתה חייבת להעביר להן בדרך סמויה כי אחרת הם יגלו, היא לא יודעת איך אבל הם יעשו את זה מעכשיו והלאה לקירות תמיד יהיו אוזניים לא רצויות.
"אמא?" שאלה פרייה מעירה אותה ממחשבותיה.
"אה, כן, טוב. אז היה היה פעם שני ציידים, שכנים טובים ולכל אחד מהם היו עשרה כלבים. אבל הכלבים של הצייד הראשון יכלו לעשות רק דבר אחד, וגם הכלבים של הצייד השני יכלו לעשות דבר אחד ולא יותר.
הכלבים הראשונים היא ללא חוש ריח, ובציד הם לא היו יכולים לאתר חיות בשביל להורגן, אבל מה שהן כן היו זה מאוד קטלניים, העיניים שלהם היו חדות במיוחד, שום תנועה לא הייתה עוברת לידם בלי שהם יראו. האינסטינקטים של אותם הכלבים היו  מהירים וטובים, וברגע שהם מצאו טרף הסיכוי שהוא ימשיך לחיות היה מאוד קטן, אלא אם כן כך רצו הכלבים. 
הכלבים השניים היו איטיים אך שקטים, הראיה שלהם היית ממוצעת אולי קצת פחות. אבל החוש ריח שלהם מחודד יותר מאשר כל בעלי החיים והיצורים, הם היו חכמים ונבונים ותמיד הצליחו למצוא חיות. 
אף אחד מהכלבים לא היה מצליח בלי האחר, וביחד הם היו הציידים הכי טובים בכל הממלכות"