שמונת הממלכות

פרק ו'

היה זה יום חשוב לתאומות היער.
כן, ככה אנשים באקדמיה היו קוראים לאנאבל ופרייה, והשם הלם אותן עד מאוד, היו עוד זוג תאומים ושלישיה ששמותיהם וכינויהם לא חשובים לנו מכיוון שלא נפגוש אותם במהלך סיפור זה יותר.
כפי שאמרתי, היה זה יום חשוב, חשוב מאוד: זה היה יום הולדתן, ולא סתם אחד כזה שחוגגים כל שנה אלא ה-17. אנשים שעוקבים אחרי הסיפור אמורים להנהן ולדעת שיום הולדת ה- 17 באקדמיה נחשב ליום מאוד מיוחד וזה בגלל שזה אומר שזה יום הבחינה.
תאומות היער שלנו הן מבין הראשונים במחזורם שחווים את יום ההולדת ה-17 על בשרם, הם היו בערך במקום השלישי , ואחריהן היו כמובן גם כל השאר. יום הולדתם היה בחודש השני של תחילת השנה השביעית.
עד כה לא היו תלמידים שהצליחו לענות בדיוק מה הייתה הבחינה או מה קרה בה.
ההשערות הן שהמאסטרים מוחקים את הזיכרון של הבחינה לאחר שהיא מסתיימת, כך שאף תלמיד לא יודע מה קרה בבחינה וגם איך היא הסתיימה, דבר מגוחך ומוזר, הרי אחרי הכול הבחינה נועדה לתלמידים, אז מה הטעם במחיקת כל זיכרונה ממוחתיהם?
אלה שאלות שהבנות לא יכלו לקבל אליהם תשובות, אפילו אימן אשר הראתה בקיאות בכל נושא אפשרי שתקה בנוגע לעניין ולא נתנה להן תשובה ברורה.
סיירה עזרה לבנותיה בדברים רבים, היא ניסתה לכוון אותן ולהדריך אותן בלי לעורר חשד אצל אף אחד, והיא במידה מסוימת ידעה מה בנותייה מתכננות. מאז אותו היום שבו נעלמה מדריכתה של אנאבל התאומות תכננו תוכנית גיבוי, למקרה שדבר לא צפוי יקרה גם להן. אימן היא זאת שתמיד דחפה אותן לפעול על פי תחושות הבטן שלהן, כי הן כמעט תמיד צודקות, כמעט.
וכרגע תחושת הבטן שלהן אומרת לא לבטוח באף אחד, וכך הן פעלו.
אך למרות זאת, היו להן חברים רבים,מעגל החברתי שלהן לא נזרק החוצה בגלל אותן תחושות בטן. שנייהן לא היו מצטיינות השכבה בלימודים אך הן כן היו פופולריות. ולכן כאשר הן ישבו לאכול ארוחת בוקר שולחנן היה מלא בילדים שקראו ואיחלו להן מזל טוב, בהצלחה ולהתראות. רוב הילדים לא נשארים זמן רב לאחר הבחינה הרוב ישר נשלחים לשלב הבא. שגם אותו אף אחד לא ידע או הבין לחלוטין.
פרייה ואנאבל ניסו לשמור על פנים שמחות ושלוות למרות המתח והדאגה שכירסמו בתוכן.
כאשר סיימו הן את ארוחתן ובאו לצאת החוצה אחד הילדים, ליית' שמו, חיבק את פרייה ואיחל לה ולאחותה הצלחה בדרכן ושישמרו איכשהו על קשר. פרייה הנהנה, הודתה לו והבטיחה שתשתדל לעשות כן, ואז הן היו לבד.
הן ידעו את הדרך והן ידעו מה הן צריכות לעשות, אבל עדיין היה קשה להן לגרום לעצמן לזוז.
"טוב למעלה וקדימה" אמרה אנאבל והחלה לזוז סוחבת את אחותה מאחוריה.
הן הגיעו לסוף השביל מביטות במתחם שתמיד היה להן למחוץ לתחום, מאסטר אחד חיכה להן ליד הדלתות.
"את" הוא הצביע על אנאבל, את קודם"
"להתראות" הבזיקה המחשבה במוחה של אנאבל, אומנם אי היה אפשר לשלוח בטלפתיה רגשות אבל אנאבל ממש שמעה את העצב בקול אחותה.
"בהצלחה" היא שלחה בחזרה.
ואז הן נפרדו, אנאבל נכנסה לאולם ובדלת נסגרה מאחוריה, ופרייה נשארה מאחור מחכה מאחורי הדלת הנעולה. לאחר זמן מה המאסטר פתח שוב את הדלת והורה לפרייה להיכנס.
האולם היה חשוך מאור במאות נרות, לא היו לו שום חלונות או דלתות מלבד הזאת שהיא עברה בה והאחת שבצד השני, שם הכול הנראה תצא משם. הדלת מאחורי פרייה ננעלה לאחר שנכנסה והיא מצאה את עצמה עומדת מול המאסטר, ה-מאסטר. היא אף פעם לא ראתה אותו בכל השנים שבהם היא למדה באקדמיה. הוא היה גבוה קומה ומגולח למשעי, היה לו שיער צהוב שהגיע לו עד כתפיו. פרייה ניסתה לקבוע את גילו אך היא לא הצליחה.
"פרייה, ביתה של סיירה?" הוא ספק שאל ספק אמר. פרייה הנהנה ונזכרה באור העמום
"כן" היא אמרה במהירות.
הוא סקר אותה מכף רגל ועד ראש והנהן "טוב, אז בואי נתחיל, הוא הורה לה להיכנס דרך הדלת שאותה טעתה לחשוב כיציאה.
היא בלעה את רוקה וצעדה בצעדים מהירים לעבר הדלת, החדר מאחוריה היה חשוך והיא לא הצליחה לראות את גודל החדר או מה יש בתוכו.
"כלי הנשק שלך הם האדמה, אם תחליטי בכך, המגן שלך זה האדמה, החיים שלך הם האדמה. השתמשי בה בתבונה" קולו של המאסטר כאילו הגיע מכול הכיוונים.
ואז זיכרונה היה מלא בחורים, היא זכרה רסיסים של דברים שקראו. קולות שדיברו אליה חושך מוחלט, אור בוהק, והאחד הכי מוחשי: את עצמה חונקת כלב מאיים עם בעזרת עצי גפן.
לאחר מכן היא מצאה את עצמה רצה שבראשה מחשבה אחת: להגיע לבור.
הבור היה ממוקם ליד המתחם יחסית. היא עבדה עליו במשך הרבה שנים. הבור לא היה עמוק במיוחד אבל הוא הוביל למחילה מרווחת שהובילה אל היער. המחילה הכילה חדרים קטנים שהיה ניתן לנוח בהן וגם מזון ומים וכמה בגדים נוחים ועוד ציוד שהיא ואחותה הכינו במהלך השנים.
פרייה קפצה פנימה ממלאת את הפתח באדמה.
"הלכתי" היא שידרה לאחותה.
"לא יכולה להצטרף, ניפגש אחר כך" פרייה לא יכלה להרשות לעצמה לחכות, היא לא ידעה למה אבל רודפים אחריה, ומי יודע מה יעשו לה אם יתפסו אותה. היא החלה לזחול בקצב אחיד ומהיר, מעליה היא הייתה יכולה לשמוע קולות עמומים ומידי פעם נפלו מתקרת המחילה גושי אדמה קטנים.
פרייה ריכזה את כל כוחה בלשמור על המחילה שלמה למרות שהסיכויים שהמחילה באמת תתמוטט מצעדי האנשים שהולכים או רצים למעלה היו קלושים במיוחד.
אבל בכל זאת היא עשתה ​זאת, זה גזל ממנה את רוב כוחה, היא לא הייתה בעלת כוחות מדהימים או יוצאי דופן, גם היא וגם אחותה ניחנו בעיקר בעין חדה, שכל חריף ואי רצון להשלים עם דברים שאנשים אחרים משלימים איתם. ולכן, העייפות התחילה להכניע אותה. היא זחלה באיטיות ובתשישות תוהה לעצמה מתי כבר היא תגיע ל'חדר' הראשון. החדר הראשון היה ממש מתחת לגדר האקדמיה, מקום נוח מאוד בשביל מקלט בעיקר בגלל המיקום האסטרטגי שלו:
תבינו, כשמחפשים אדם שברח ממקום מסוים מחפשים אותו  מחוץ לאותו המקום או בתוכו, אף אחד לא מחפש בדיוק במיקום בין החוץ לפנים, ואף אחד לא מחפש מתחת לגדר. בסופו של דבר פרייה הגיעה ל'חדר' הראשון שם היא התמוטטה בעייפות ונרדמה.
ולאחר שהיא התעוררה היא אכלה, ארזה לה תיק עם מים, אוכל ומעט בגדים והמשיכה בדרכה עם כוחות מחודשים.
בזחילה במנהרה הייתה איטית אבל בטוחה, מידי פעם ופעם היא הייתה הולכת במחיצה צדדית שהובילה כלפי מעלה שם היא נשמה מעט אוויר ובדקה את התקדמותה. לאחר מכן סגרה את המחילה לצמיתות, כאשר אחותה תברח גם היא היא לא תשתמש באותה המחילה אלא תצטרך למצוא דרך אחרת.
המחילה בה פרייה השתמשה הובילה בסופו של דבר לביתה אשר ביער, מקום שהיא לא הייתה בו כבר זמן רב. בתקווה שעד שהיא תגיע אליו כבר יחפשו אותו מורי האקדמיה ויסירו את חשדם מעל אימה.
התוכנית הייתה מתוכננת טוב, היא ואנאבל תכננה אותה כבר שנים רבות, פרייה תגיע לבית רק לאחר שבוע שבו תצטרך לחיות בתנאים הללו. וכשהיא תגיע לבית היא תסתתר באורווה וסיירה תדאג לה עד שלאנאבל יהיה בידה לברוח אז היא ואחותה יתכננו את הצעד הבא יחד עם סיירה.
סיירה הטובה והנבונה, ידעה גם בלי שבנותייה אמרו לה על כך באופן מפורש שהן מתכננות תוכנית. היא ידעה והבינה, וגם היא בעצמה חשבה על תוכנית, תוכנית טובה בשביל להבטיח את שלום בנותייה.

פרייה שכבה על גבה לאגור כוחות באחד החדרים המאולתרים שהיו פרי ידיה וניסתה לחשב כמה מהדרך היא עברה ועוד כמה עוד נשאר לה, היא נשמה נשימות אטיות ועלתה באחד מפתחי איורור שהיה ממקום ליד סבך שיחים ונשמה בשקט לרווחה, התוכנית תעבוד  היא אמרה לעצמה שוב ושוב, היא לא הייתה לחוצה כל כך אבל היו לה חששות שמשהו רע יקרה.