האדמה הייתה קשה מתחת לרגליה של רוזי, אך גופה נמשך מטה, שוקע פנימה.
עיניה האדומות מדמעות נפערו פעם נוספת, ספק מפחד וספק מהמאמץ הפיזי. שפתיה רעדו ואיימו להוריד דמעות אל לחייה.
היא נפלה על האדמה החולית, כאב חד תוקף את רגלה השמאלית. היא נשכה את שפתיה, משתדלת לא להוציא קול.
עיניה ננעצו ברגלה. הקרסול שלה היה נפוח ומקושט בצבעי סגול ושחור. היא ניסתה להושיט את ידה בשביל לבדוק את חומרת המצב, אך כשנגעה עם קצה הציפורן, גופה התפתל מכאבים. היא רצתה להישאר במקומה, ולטפל בחבורה כמו שצריך. הו, כמה שהיא רצתה לעשות זאת. אבל היא לא יכלה. אסור לעצור.
היא בקושי הרימה את גופה חסר הכוחות והמשיכה לרוץ קדימה. הנערה הייתה צריכה למצוא מחסה במהירות. רוזי ידעה שבארמון יקבלו אותה בברכה, למרות שהוא יותר רחוק מבית המחסה של הכפר. אבל רוזי הייתה חייבת לנסות. הארמון היה המקום הכי בטוח בשבילה.
עיניה רוצצו ממקום למקום, מחפשות תוקפים להדוף.
היא הגבירה את קצב ריצתה. עיניה הלכו ונעשו כבדות יותר ויותר בכל רגע, וגופה נעשה קל, כמעט מרחף באוויר. ראשה הסתחרר ונשימותיה נעשו רדודות ושטוחות.
רוזי צימצמה את עיניה בשביל לאשר את חשדותיה, ואכן, הארמון החל להציץ באופק הרחוק, אבל רוזי עדיין לא הצליחה להרגיש הקלה. עד שהיא לא תגיע למקום מבטחים, הדאגה תמשיך לרצד בליבה.
***
כשרוזי ראתה איך הארמון הענק התנוסס מעליה, נוצץ, הוא גרם לה להרגיש נמוכה יותר מבדרך כלל.
הוא היה צבוע בצבעי כחול עדינים ומרגיעים, והוקף על ידי עשרות עצים וצמחים שאת חלקם לא הכירה אפילו. היא לא יכלה לספור את החלונות מרוב שהיו הרבה, ובכל רגע יכלה לראות משרת אחר עובר בהם.
שערו של ארמון המלך היה נמוך יותר מגובה המבנה שמאחוריו, אך גם הוא גרם לרוזי להתגמד.
השער עצמו היה דבר מלבד קיר גדול עשוי לבנים בהירות עם דלת באמצע ושומר מתחתיו. רק עכשיו, כאשר יכלה לנשום לרווחה, כאב חד הזכיר לה את פציעתה. היא כמעט נפלה אל הרצפת הדשא, אך שמרה על קור רוח. אסור להראות חולשה, זהו חוק מספר אחד בספר. הנערה תלשה פיסת בד משמלתה הקרויה גם ככה, ועטפה סביב רגלה, לאט לאט. הכאב היה בלתי נסבל בעוד גרמה לבד להפעיל מעט לחץ על הפצע. לפני שהגיעה לכניסה, היא ניגבה את דמעותיה ונשמה עמוק.
רגלה נגררה מעט אחריה כאשר פגשה בשומר הארמון. היא לא הכירה אותו לפני, כנראה שהוא היה חדש.
"אני צריכה להכנס. המלך מחכה לי בפנים." היא לחשה כמעט, עיניה מביטות אל הקרקע בבושה.
השומר הביט בה פעם אחת ושמץ של רחמים עלה על פניו, אך מיד חזר להבעתו האדישה. "אני מצטער, אני לא יכול לתת לך להכנס, גבירתי."
YOU ARE READING
Rosie
Fantasy"האם את מאמינה בקסמים, רוזי?" הוא נשען קדימה על שולחנו, בוהה אל תוך עיניה. "כמובן," "אז תשכחי מהסיכויים שלך לנצח במלחמה הזאת. אין דבר כזה, קסמים. יש פה רק עבודה קשה ומזל. הכול מסתכם למזל, בסופו של היום." רוזי סירבה להאמין לדבריו, "אתה טועה." "באמת?"...
