Rosie

פרק 2 | מיטת מים

שני הנערים הלכו במסדרון הצר אל עבר חדר האורחים.

החלל היה קטן עד כדי כך, שגבה של רוזי נגע בחזהו של הנסיך.

הוא התקדם מהר, ולא הפסיק לדחוף אותה קדימה.

רוזי חשה את קצב ליבו הסדיר כשנשמה עמוקות.

רוזי הרגישה קצת לא בנוח לעמוד כל כך קרוב לאדוארד, אבל כל פעם שקצתה להתקדם מהר יותר, רגליה סירבו לשתף פעולה.

היא בהתה בציורי הדיוקן המיוחדים שנתלו על הקיר, וחייכה קלות כשהבחינה במסמר הריק שמחכה לציור של אדוארד. לפי החוק, גברים צריכים להיות לפחות בני 20 בשביל דיוקן משלהם. בנות יכולות להצטייר מגיל 15, מה שרוזי מצאה מוזר ביותר. הסבירו לה פעם שהחוק נוצר כדי שגברים ירוויחו את הזכות שלהם, ולא יסתמכו על כספי המשפחה.

אדוארד לא הפסיק לספר לרוזי על רכיליות הארמון העסיסיות. אבל רוזי לא יכלה להקשיב. מחשבותיה התעסקו במסר החשוב שרצתה להעביר למלך.

הרצפה קיררה את רגליה היחפות ושלחה רעד בגבה, למרות שרוזי לא הייתה בטוחה אם זו באמת הייתה הרצפה, או שהנוכחות של אדוארד היא זאת שגרמה לליבה לרקוד. רוזי קיוותה שאדוארד לא הבחין ברעד.

הוא שלח אליה מבט מנחם. 

אדוארד תמיד היה גבוה מרוזי בראש, והשתמש ביכולות שלו לטובתו. פעם, כשרוזי הציקה לו, הוא היה לוקח משהו שחשוב לה ומרים אותו. למרות נסיונותיה של רוזי לקפוץ, היא כשלה ונכנעה. אדוארד לא היה גבוה מעל הממוצע, אלא רוזי הייתה נמוכה בהרבה מבנות גילה. חברותיה תמיד צחקו על רוזי מכיוון שאביה גבוה והיא נמוכה כגמדה.

טעות, אבא שלה היה גבוה.

הדמעות היו על סף עיניה של רוזי ואיימו להתפרץ, אבל היא ידעה שאסור לה להראות חולשה, גם אם זה רק היא ואדוארד - או אפילו אם היא לבד. המשרתים רואים ויודעים הכול.

"הגענו," קולו של אדוארד העיר את רוזי מהמחשבות שלה.

אדוארד שלח יד אל הידית ופתח את הדלת, חושף חדר עצום ומלא פאר.
בכפר שגרה בו, היא חלקה חדר קטן עם 3 ילדים חסרי בית שאבא שלה אסף מהרחוב. רוזי כבר התרגלה לחלקה קטנה של פרטיות, לכן כשראתה את החדר שגדול מהבית שלה פי חמש, רוזי שכחה מכל הצרות שתקפו אותה. פצעיה לא כאבו יותר והיא חשה כמו ילדה קטנה שמקבלת מתנה. בקצה החדר עמדה מיטה גדולה שעשרה אנשים יכולים לשכב בתוכה, ועל התקרה צוירו שמיים מלאי מלאכים. מול המיטה שמו שולחן שעשוי מעץ, והארון עמד לצידו. רוזי פתחה את הארון ובחנה את בגדי המלכות שתלו בשבילה. היא כמעט ולא חיכתה בשביל להתלבש בבגדים חדשים, אבל החליטה שעדיף לה לנוח קודם.

רוזי קפצה על המיטה, שהסתבר שהייתה מלאה במים. צחוק פרץ משפתיה. היא לא צחקה כבר הרבה זמן. רוזי תהתה איפה הנסיך וראתה את אדוארד עומד בפתח הדלת, גבו זקוף וחיוך מתפרש על פניו.

"אתה לא נכנס?" רוזי התיישבה על המיטה וניסתה להרגיע את הגלים, בעזרת ידיה הקטנות.

אדוארד העביר את ידו השמאלית בשיערו הכהה ונשך מעט את שפתיו. "לא כדאי. אני צריך.."

"אולי תשאר איתי רק קצת?" רוזי גירדה את עורפה במבוכה, נזכרת בקעקוע הדיו הקבוע שהסתירה מאביה וצחקה בעצב כשנזכרה שהסוד ישמר לנצח מהיום. כשחשבה על כך, הניצוץ בעיניה כבה באופן כמעט מידי ופניה הרצינו. "אני לא רוצה להיות לבד כרגע."

הוא הסתכל החוצה קצת, מהסס אם לציית לפקודות אביו או לציית לליבו. "אולי, רק קצת." אדוארד התקדם אל עבר המיטה.

הוא קפץ על מיטת המים וכמעט הפיל את רוזי, שניסתה להתרומם בזהירות. היא תפסה כרית אחת וניסתה להטיח אותה באדוארד. לצערה של רוזי, יורש העצר היה מהיר יותר ממנה, והוא התחמק מהכרית וקם - מה שהפיל את רוזי על גבה. אדוארד ראה את ההזדמנות והחזיק את ידיה של רוזי מעל ראשה. הוא התיישב על בטנה וצחוק מתגלגל בקע. רוזי אהבה את הצחטק שלו. היא לא שמעה אותו הרבה - רק באירועים מיוחדים. להצחיק את אדוארד לא תמיד היה קל, והיא שנאה את הצחוק המזויף שהיה לו כשהיה עייף ורוזי ניסתה לספר בדיחה. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו ללא הצלחה.

רוזי הפסיקה להתפתל ולחשה, "ניצחת. עכשיו אתה מוכן לשחרר אותי?"

"עדיין לא," רוזי החמיצה את פניה. אדוארד רכן קדימה לקראתה, ושפתיהם היו במרחק של כמה סנטימטרים אחד מהשני. "לא נהנתי ככה כבר הרבה זמן."

"אני שמחה שהצלחתי לבדר אותך." רוזי הרגישה את נשימותיו הכבדות על פניה. ליבה קפץ במקומו והיא קיוותה שהוא לא יכול להרגיש את זה.

אדוארד צחק, וקולו העמוק הדהד בחלל. אחרי כמה שניות, חיוכו הצטמק ואדוארד ניסה להיות רציני. הוא בהה בעיניה של רוזי ושתיקה שררה בניהם למשך כמה דקות.

"אני מאוד רוצה לנשק אותך עכשיו, רוזי." אדוארד שבר את שתיקתם, ומילותיו הפתיעו את רוזי. ממתי הוא רוצה לנשק אותה? הוא תמיד אמר לרוזי שהיא כמו אחותו וסיפר לה כשהתנשק עם בנות אחרות - דבר שעינה אותה.

"אז למה את לא מנשק אותי?" רוזי פלטה מבלי לחשוב.

אדוארד היסס לרגע. "כי אני לא יכול."

"אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה." אדוארד עזב אחת מידיה של רוזי בשביל להרים קבוצת שיערות שהסתירה את פניה. קולה התחיל להתערער מהמתח שעבר בינהם. "אתה הנסיך."

"זה למה אני לא יכול."

***

היי!
החלטתי להעלות כבר היום פרק, אבל רציתי לעדכן שאני לא אעלה יום יום בדרך כלל, ותודה שאתם קוראים!
אם יש לך הערות או הארות בבקשה תרשמו לי!
אמשיך בקרוב....