Rosie

פרק 8 | האצילים ליד הכרכרה

"את מאחרת." המלך ג׳רסון ציין בעוד רוזי נכנסה אל חדר האוכל. "ומה לעזאזל את לובשת?"

היא נעמדה מול המלך והסתכלה על בגדיה. "על מה אתה מדבר, אדוני? אני לובשת את הבגדים שהקצת לי."

האש שבערה בפניו של ג׳רסון גרמה לנערה לרצות להתרחק ממנו, ועינייה שוטטו אל אדוארד. הוא לבש חליפה אפורה ומחויטת שהתאימה כמו כפפה לגופו. מעל הוא שם מעיל פרווה לבן שהחמיא לעיניו הבוהקות; הוא התאים את בגדיו לשל רוזי.

"נסיכה אף פעם לא לובשת מגפיים." המלך סימן לאחד המשרתים שיתקרב וימזוג לו עוד יין.

היא הרימה את גבתה בהתגרות וצפתה בגבותיו של המלך מתכווצות בכעס כשהתיישבה לי הנסיך. "מזל שאני לא נסיכה."

אדוארד סימן לה שתלך לשבת במקום אחר, או שאבא שלו יתעצבן אבל לא היה לה אכפת. היא רצתה לשבת ליד אדוארד.

פרצופו של המלך התרכך בערמומיות, "נכון. את עדיין לא נסיכה, אבל את בהחלט תהיי בקרוב." רוזי רצתה להגיד משהו חכם ומתחכם, אבל נדמה ששכחה כיצד לדבר. ג׳רסון שם לב לכך וחיוך עלה על פניו כשהמשיך לדבר, "באותה נימה, היכן הטבעת שתומפסון הצעיר היה כל כך נדיב בלשלוח לך?"

היא בלעה את רוקה בכבדות. "בחדר."

"ולמה את לא לובשת אותה? חשבתי שבנות מתרגשות לגבי אירוסים. הייתי בטוח שתתלהבי יותר."

פיה של הנערה הצעירה נפתח מבלי שתדבר, אבל מסיבה אחרת. ידו של אדוארד הונחה בעדינות על ירכה ואגודלו ליטף אותה, מסביר שהכול יהיה בסדר. התחושה החמימה של ידו צבטה בליבה.

המלך החשיב את חוסר המילים של רוזי כניצחון ופנה אל השומר שעמד ליד הדלת. "לך לחדרה של רוזי ותביא משם את הטבעת. היא צריכה להתרגל לתחושה שלה לפני שהיא יוצאת הערב."

"הערב?" עיניה נפערו בבהלה. היא חשבה שיהיה לה יותר זמן. "כלומר בעוד כמה שעות?"

ג׳רסון הנהן בסיפוק. "אנחנו לא רוצים לתת לארוסך לחכות, נכון?"

"אבא," אדוארד פצה את פיו לראשונה בארוחה הזאת. עיניו של המלך ירקו כדורי אש בשנית והנסיך התכווץ בכיסאו. "אתה לא חושב שזה קצת מוגזם?"

"עסקה זאת עסקה." 

היא השפילה את מבטה כשהשומר הושיט לה את הטבעת. ליבה פעם בפראות ונשימותיה נעשו רדודות יותר ויותר. היא הרגישה את עיניו של המלך נעוצות בה, מחכות שתכנע ותשים את הטבעת. זה לא יגמר עד שהיא תשבר. כולם יסבלו אם היא תמשיך להאבק בו. אדוארד, תומפסון, הממלכות והיא עצמה.

היא לא תסכן את אדוארד בשביל זה.

אין סיכוי.

רוזי הרימה את הטבעת משולחן העץ והסתכלה אל אדוארד בתחינה שיסלח לה. הוא הניד את ראשו לשלילה כלא מאמין והיא נשכה את שפתיה בפחד. היא השחילה את הטבעת היהלום על אצבעה האמצעית ואיגרפה את ידה, מתאמצת לא לבכות; היא נשברה.