Rosie

פרק 6 | ריח קינמון

ריח הקינמון היכה באפה של רוזי והזכיר לה שלא אכלה דבר היום. בטנה שאגה בכאב והיא הביטה בשעון הגדול על הקיר.

עוד 20 דקות העוגה צריכה לצאת מהתנור.

עוד שעתיים והיא תוכל לטעום מהשאריות שמשפחת המלוכה זרקה.

היא עירבבה את רוטב הגבינה הסמיך במרץ והרימה את כפה לטעימה כשהשף הגיע לעמדה שלה.

"רוזי, אנחנו צריכים אותך בצוות המלצרים. חצי מהצוות חלה בשפעת שמסתובבת בארמון. כולל מריה, האחראית על המלצרים. אני אקח את העמדה שלך לעכשיו." השף סילק אותה בתנועת ידו והמשיך את עבודתה.

"אדוני," רוזי תפסה בקצה השרוול של השמלה שלה ושיחקה איתו בלחץ. "עם כל הכבוד-"

"עכשיו."

היא ידעה שלא כדאי לה להתווכח איתו, אז היא צעדה אל עגלת המלצרים.

עובדות המטבח העמיסו מאכלים מגוונים על המדפים של העגלה. היא התאפקה לא לאכול מעט מהאוכל ובטנה קרקרה.

מאיפה שעמדה היא יכלה לשמוע את המלך נכנס לאולם האוכל ומתיישב בכבדות. היא הניחה לעצמה שאדוארד עוקב אחרי צעדיו ויושב מימינו. רוזי גם ידעה שהגיעו היום אורחים.

תומפסון.

רוזי נזפה בעצמה שחשבה עליו. הוא הסיבה שהיא לא הספיקה ללכת אל אדוארד. הוא הסיבה שפספסה את הזדמנות שלה להיות איתו. הכול בגללו. הוא הכריח אותה להישאר איתו בגינת הורדים . היא ניסתה להשכיח את זעמה שגדל ממחשבה למחשבה. הוא בסך הכול אורח. לא יותר מזה. אין צורך לחשוב עליו. היא בכלל לא במעמד לחשוב עליו.

היא נשענה על הדלת והצליחה לשמוע מעט משיחתם של הסועדים.

"ג'סרון, ידידי, איך ניישב את הברית הזאת?" את הקול שדיבר היא לא הכירה. זה היה גבר, שנשמע מבוגר. מעל גיל חמישים, אם לא יותר. קולו היה מחוספס וקשיח. רוזי לא הייתה רוצה שהגבר הזה יצעק עליה.

"למה אתה מתכוון, ברקוולר?"

ברקוולר? משפחת ברקוולר שלטה על הממלכה השכנה ושתי הממלכות היו בסכסוך עוד מלפני שרוזי נולדה. היא למדה על ההיסטוריה בספרי הלימוד שאביה גנב בשבילה מהספרייה המלכותית, בגלל שאז היה אסור על אישה ללמוד. אבל מהזמן הקצר שהכירה את המלך, היא ידעה שהוא בחיים לא היה מסכים להיפגש איתם מלבד אם קרה משהו שאיים על ביטחונו או על ביטחון המלככה.

השף סימן לה שהיא צריכה להכנס, וכך עשתה. הדלתות נפתחו והיא נתנה למלצרים לקחת את המנות למלכים.

היא הביטה בשולחן המסודר ובסובבים אותו. המלך ישב בצלע האחורית של שולחן הריבוע, הצד שהכי רחוק מהכניסה. כיסא המלכות שלו התפאר לגובה. לצידו אדוארד ישב; עיניו נראו נפוחות ואדומות וישיבתו הייתה עצלה. הוא לא אכל בכלל, רק שיחק עם האפונים שעל צלחתו. הוא אפילו לא הודה למלצר כמו שהוא עושה בדרך כלל. הוא רק שתק. אבל אדוארד לא בכה. אין סיכוי. אדוארד לא בוכה אף פעם. הוא כנראה לא ישן טוב בלילה.