פרק רביעי
הפקידה ביקשה ממני לגשת לחדר מספר 114.
צעדתי במסדרון המחלקה בצעדים מהירים, בטוחים. כבר הכרתי את המקום.הצצתי מדי פעם אל החדרים השונים, מנופפת לשלום לחולים הקטנים שהכרתי, מחייכת בנימוס אל אלו שלא. מדי פעם חלפו על פניי אחות הנושאת כיסא גלגלים ובו ילד או ילדה מחוברים לעירוי, רופא הממהר לחדר זה או אחר, אחיות העסוקות במילוי חובתן ודאגתן לילדים.
עם הזמן גיליתי שהמחלקה היא מקום שנחמד לי לשהות בו, למרות המגע הקרוב כל כך עם המוות. ניסיתי להעלים עין מהיעלמויות מוזרות, שקיקי עירויים וילדים שבריריים. הרגשתי טוב עם העובדה שאני עושה משהו טוב, נכון. אך היה משהו נוסף, שלא יכולתי להסביר לעצמי, שגרם לי מעין להט מוזר לחזור למחלקה.
רפרפתי בידי על הקירות, סורקת את מספרי החדרים, תרה אחר מספר 114, בקצה המסדרון. היה זה חדר שקט, אינטימי. החלונות היו מוסטים.
כחכחתי בגרוני בשקט, ודפקתי בעדינות בדלת. אף אחד לא ענה.
דפקתי שוב, מעט חזק יותר. ושוב, אין תשובה.
התחלתי להילחץ.
דפקתי ממש חזק, ואף אחד לא ענה לי.
זיעה קרה החלה לכסות את מצחי. לא הייתי גדולה בעזרה ראשונה- הברזתי מהקורס. חוץ מזה, פחדתי שאשבור את גופם של הילדים הדקיקים, או רק אחמיר את מצבם. אם אמצא בפנים ילד גוסס- הכוונה היא מאוד גוסס- מה עליי לעשות?
פתחתי את הדלת בתנופה, והקרקע נשמטה מתחת לרגליי. הפסקתי לנשום.
יהלי שכב במיטה, פניו חיוורות כסיד, זרועותיו מוטלות לצידו ברפיון.
עיניי התמלאו דמעות פחד ופאניקה.
ואז הוא פקח בבת אחת את עיניו וחייך אליי.
"אוה, היי," אמר. הוא הסיר את האוזניות מאוזניו, עיניו בורקות.
הקרקע חזרה למקומה, נשימתי התייצבה. הפניתי את מבטי, כדי שלא יוכל לקרוא בעיניי את הפחד והדאגה. עיניי נתקלו במכונה הניצבת לידו.
יהלי עקב אחר מבטי, וגיחך גיחוך עגום.
"אף פעם לא ראית מכונת דיאליזה?"
"ל-איך אמרת שקוראים למפלצת הזאת?" פלטתי. מאוחר מדיי להיזכר שהמכונה הזאת מחזיקה אותו בדרך כלשהי בחיים.
"דיאליזה. הכליות שלי לא מתפקדות ולכן לא יכולות לנקות את הגוף שלי מרעלים; המכונה עושה זאת במקומן."
"זה...כואב ?" שאלתי בהיסוס.
"לא .האמת שזה די משעמם. אין הרבה מה לעשות- חוץ מלקרוא ולהאזין למוזיקה."
הבטתי במכונה המחוברת לגופו ושאבת ממנו את הדם, ומחזירה אותו חזרה.
"זה לא מגעיל אותך?" הוא שאל בתמיהה.
