חלק שני-יהלי
הקדמה:
אף אחד לא מושלם.בטח לא אני.בטח לא עכשיו.
היו לי המעידות הקטנות שלי,השקרים הקטנים,הבגידות.
הייתי בסך הכול נער בן שבע עשרה שרצה לחיות את החיים,להנות מהם.
אף פעם לא באמת חשבתי על הסוף לפני כן.הוא נראה לי רחוק כל כך,שייך לקשישים ולאומללים שלא שפר עליהם גורלם.
עד היום שבו הפכתי אני להיות אחד מאותם אומללים שלא שפר עליהם גורלם.
הרופא כמעט התעלף כשראה את תוצאות בדיקות הדם שלי.הוא ידע איזה מן חיים הולכים להיות לי.הוא ידע שכל דקה בחיי קצובה ומדודה ושאני מתקרב בצעדי ענק אל הסוף שלא רציתי להכיר בו.
לא בכיתי.לא התלוננתי.לא שאלתי איפה הצדק.
ניסיתי להעלים את העובדה שאני הולך למות.
לפעמים הייתי מדמיין את ההלוויה שלי.חזיון לא כל כך רחוק,בהתחשב בנסיבות.שאלתי את עצמי מי יבכה.מה יגידו עליי לאחר לכתי בטרם עת.מי יטרח להגיע להלוויה של מישהו שהוכרז כבר מינן עוד לפני שהתרגל לצל המוות.
מי ימשיך לחשוב עליי אחרי שלא אהיה כאן.
במשך כל אותו הזמן,התייסרתי מהמחשבה שאגרום סבל לאנשים שאהבתי,שאהבו אותי.אך בתוך תוכי פחדתי מה יקרה אם איש לא יזכור אותי.
הייתי בטוח שלעולם לא אסלח למי שלא חזר.עם הזמן גיליתי אחרת.לזמן והתרחשות יש משמעות שונה כשגוססים.
ידעתי שישנה תקווה.תקווה קלושה,רחוקה-אך קיימת.אך שנאתי את המחשבה שמישהו יאלץ לקטוע את חייו בפתאומיות,להיקרע ממשפחה וחברים ללא התרעה מוקדמת ואני אוכל להמשיך בחיים שכבר השלמתי עם הפרדה מהם.
אני חושב שבאיזה שהוא מקום ביקשתי למות.
זה לא הכה כשהרופא צפה את גורלי בטון מבשר רעות.
זה לא הכה כשראיתי את אימי בוכה.
זה לא הכה כשחבריי לא שבו.
זה לא הכה כשנטע לא חזרה.
זה הכה כשפגשתי את ליה.
פרק 7-
אושר הוא תחושה מוזרה.
כאב זר,מתוק מר,תחושת ריחוף מהממת,טשטוש חושים מוחלט.
הרצון לצחוק,לשיר,לבכות.לחבק את הרגש קרוב אלייך ולא לתת לו לעזוב.
שכבתי על מיטת בית החולים בפעם המי יודע כמה,וניסיתי להירדם-ללא הצלחה.
מול עיניי העצומות ריחפו פניה של ליה,יפות כל כך.עיניה הגדולות,האפורות,שפתיה הרכות,המלאות,גופה הרך הצמוד לגופי.זרועותיי דאבו,שפתיי צרבו;השתוקקתי לאחוז בה שוב בזרועותיי.
ונרעדתי.ידעתי עד כמה לא הוגן מצידי לאהוב אותה,להעניק לה אהבה שהייתה הרגש החזק ביותר שחשתי מימיי,כשלא אוכל להעניק לה אותה עוד זמן רב,כדי לספר לה זאת במילים,מבטים,מגע.
אך מהרגע שבו עיניה האפורות פגשו בעיניי,ידעתי מה הולך לקרות.
ידעתי שלאהוב אותה יביא רק סבל לשנינו.
אך לא יכולתי לעצור.לא יכולתי להפסיק.רציתי לחיות רק עוד מעט,רק עוד קצת,כדי שאוכל לגנוב עוד מעט מן הזמן שלא היה שייך לי-מעולם לא היה שייך לי-איתה.
והכאב המוזר המשיך לרחף בתוכי,האושר הצורב המשיך לסחוף את מחשבתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שלא נרדמתי בשאלה האם אקום מחר בבוקר.
**********
ידעתי בדיוק באיזו שעה היא מגיעה.למרות שידעתי שישנן עוד ארבע שעות טובות עד שתגיע,התחלתי לחכות.
הזמן זז לאט כל כך כשמבקשים שהוא ירוץ,ורץ קדימה כשאתה מבקש עוד דקה אחת,עוד שנייה של הנאה לפני שתלך מן העולם.
לא רציתי שיבחינו במצב הרוח שלי.כולם היו כל כך עצובים בעקבות מותו של רני.לא רציתי שידעו שיש לי סיבה להיות מאושר,שיש מישהי שמחזיקה אותי בחיים,שגורמת לי לרצות לקום בבוקר בשבילה.
נכנסתי לחדר של מליסה ושל רני.תחושת חנק לפתה את גרוני.
היא חיכתה לי,בוהה במיטה הריקה שלצידה.
"תחזיר לי את רני." פקדה ברגע שראתה אותי.
ניגשתי אליה ואחזתי בידה הדקה.
"אני לא יכול," לחשתי לה.עיניה כחולות נמלאו דמעות.
"אני רוצה את רני." היא דרשה בקול דקיק."מי יחזיק את היד שלי בלילה? אני רוצה שתחזירו לי את רני!!!" קולה טיפס בשתי אוקטאבות.
"מליסה...רני הלך למקום הרבה יותר טוב.את זוכרת שדיברנו מה קורה כשהולכים לשמיים?" שאלתי אותה בשקט.
הפעם הראשונה שליה הכירה אותם,את רני.הפעם הראשונה שבה הייתה איתי.
"אה." נראה שנרגעה."אז עוד מעט גם אני ואתה נהיה שם יחד איתו,והוא לא יהיה לבד."
כיצד ידעה הילדה הקטנה הזאת ששנינו הולכים למות?
היא חייכה,מאושרת מן ההליכה לעולם הבא.
לא רציתי לעזוב.לא השלמתי עם זה.התקוממתי נגד גזרת הגורל,נאחזתי בתקווה שלא העזתי לחשוב עליה.בשביל ליה.
בשביל ליה.
"ספר לרני את פיטר פן."
"רני לא כאן,מליסה," לחשתי שוב.
"מה אם הוא לא יזכור את הסיפור אחרי כל כך הרבה זמן למעלה?" היא שאלה בקולה התמים והדק."כשאני ואתה נלך אליו,אספר לו אותו בעצמי!" היא חייכה חיוך מלאכי,ושמץ של רברבנות ילדותית נשמעה בקולה.
ניסיתי לחנוק דמעה עמדה לחמוק מעיני.
"בואי,נספר לו את פיטר פן."
רק כעת,לאחר מותו,התחלתי להבין את משמעות הסיפור עבור רני.להישאר ילד לנצח...הוא כלל לא היה ילד.
כמה אירוני,לנישאר ילד לנצח.בלי מחלות,תאונות,תרופות,אף אחד שמחכה למותך בעיניים פעורות מפחד ויגון.הצרות שגורם קפטן הוק המרושע ולא גופך הן המכשולים.
נקישה קלה בדלת.
הרמתי את מבטי.ליבי החל להאיץ את פעימותיו מעט,וגל של התרגשות גאה בי.אולי היא כאן...אולי היא שוב פה...אוכל לראות אותה שוב...
הדלת נפתחה,ובר דחף את ראשו הקוצני פנימה.
"מה אתה רוצה,בר?" שאלתי בטון עייף.
הוא נעץ בי מבט חודר,חשדני,לגלגני.עיניו תמיד גרמו לי לתחושה לא נעימה.
"האחות מירי צריכה את העזרה שלך,"
"מה קרה?" שאלתי,קצת חושש.לא קוראים לי לעיתים קרובות.
"אני יודע? משהו בקשר להתנדבות."
ליבי המריא בתוך חזי.קרביי התהפכו בעצבנות.
לא יכולתי לחכות עד שאראה את פניה שוב.
קמתי,וזרקתי חיוך מתנצל למליסה.היא סימנה לי לחזור במהירות,ויצאתי מן החדר,בר בעקבותיי.
עיניי סרקו את המסדרון,מחפשות,מקוות...
"מחפש את המתנדבת היפה שלך?" שאל בלגלוג.
הוא עקב אחר מבטיי בחיוך מלגלג.
ליבי פרפר בעצבנות,אך השתלטתי על הרעד שעבר בי.
"לא,אני מחפש את מירי."
"חשבתי שקוראים לה ליה," הוא גיחך בערמומיות.
"אז תגיד,מקרוב היא הרבה יותר חתיכה כמו שהיא נראית מרחוק?"
לא הגבתי.
"והשפתיים שלה באמת כל כך רכות כמו שהן נראות מרחוק?"
"מה?!" זעקתי,המום לחלוטין.
"אל תשחק לי את האידיוט עכשיו."
"אני לא משחק את האידיוט,אני פשוט לא מבין על מה אתה מדבר." אמרתי בקור רוח,אך הרגשתי שחום מציף את פניי.
הוא צחק."אתה מנסה להגיד לי שלא נשקת אותה אתמול?" צחוקו גבר."איך עשית את זה? סיפרת לה על הטיפולים שלך או סתם הרחמים הרגילים שאתה מעורר בכולם בגוף העלוב והחלוש שלך?"
חרקתי את שיניי,מתאפק לא לענות.
ידעתי שכל מילה מדבריו היא אמת לאמיתה.
נאנחתי אנחה עייפה,וגלגלתי את עיניי."לא קרה בינינו שום דבר."
"אני לא מבין למה אתה מנסה להסתיר את זה.אנחנו גוססים,כל בחורה שאנחנו מצליחים להשיג בסטטוס הזה היא הישג."
"אני ממש לא חושב שזה השיג,וגם לא חשבתי בכיוון הזה בכלל,"
עיניו הבזיקו ברשעות."אז אני מניח שלא אכפת לך שהיא עזבה."
"מ-מה?" קולי נשמע חלוש באוזניי,לא טבעי.חולשה מוזרה אחזה בי,איימה למוטט אותי.
חיוך מרושע הבזיק בפניו,גלוי לעין כעת."היא הפסיקה את ההתנדבות.היא הודיעה אתמול למירי שהיא מפסיקה לבוא.היא לא תחזור לכאן שוב.הביאו מתנדבת אחרת במקומה."
הרצפה הסתחררה מתחת לרגלי,ועליה פיסות תקוותי המנופצת.
