פרק שלישי
התקשיתי להתאושש מהביקור הקודם.
עמדתי בפרוזדור הכניסה למחלקה, תרה אחר כוח כדי שאוכל להיכנס לתהום ממנה מושיט המוות את ידו, שורץ בכל פינה. המגע הקרוב ביותר שהיה לי עם המוות מעודי.
תופפתי ברגלי בעצבנות על הרצפה, בוהה ברגלי המתופפת וחושבת.
"אוה, הנה את, " אמר קול מן הצללים. "שאלתי את עצמי אם תבואי."
יהלי יצא לעברי מתוך האפלה, ניצוץ קטן בעיניו הירוקות.
לקח לי קצת זמן למצוא את קולי.
"למה שלא אבוא? אני חייבת. אתה יכול קרוא לי ז"ל אם אני לא באה לכאן." מאוחר מדי נזכרתי שאני אומרת ז"ל לאדם שרואה במוות אורח קרוב וצפוי, וייתכן שיהיה ז"ל בעוד זמן קצר גם הוא.
"למען האמת ציפיתי שתרוצי למנהל שלך בהיסטריה ותגידי לו שאת לא חוזרת לכאן יותר," אמר בקלילות.
זה בדיוק מה שתכננתי לעשות רגע לפני שהופיע!
"נראה לך?! הוא רק היה מפיק הנאה מההיסטריה שלי, ואומר לי לעוף מהכורסא שלו לכורסא של המחלקה, לפני שהוא מוסיף לי עוד עשרים שעות"..
הצל חזר לעיניו.
"אני מתגעגע לכל זה." אמר והתיישב לצידי על כיסא הפלסטיק הצהוב.
"למה?" שאלתי בבלבול.
"לקיטורים האלה. על המורים, המנהל, בית הספר, החברים והעולם המזורגג שלא שווה לחיות בו- זה משהו שמזמן לא היה לי."
ואז גחך.
"פעם הייתי חוצפן גדול."
"באמת?" התקשיתי לדמיין אותו מתנהג בחוסר נימוס לכל אחד. "אז מה היית אומר למנהל מנוול שמכריח אותך להתנדב למשהו שמראש לא רצית ללכת אליו?"
הוא ניסה שלא לחייך מהרמז השקוף שלי, ונכשל.
"הייתי אומר לו שיקפוץ לי. או שלא הייתי מגיע להתנדבות, וכשהמנהל היה צועק עליי הייתי מסביר לו יפה יפה ובצעקות מה אני חושב עליו ועל ההתנדבות שבה הוא תקע אותי."
דמיינתי את יהלי החלוש צועק על המנהל שלי, שהוא לא דקיק- בלשון המעטה- וצחקתי.
"קשה לי לדמיין אותך ככה צועק על המנהל שלי. אתה כזה חלש ורזה והוא כל כך מגושם ועב בשר," פרץ צחוק נוסף נפלט מפי, ולהפתעתי הוא צחק יחד איתי.
"את יודעת, לא תמיד הייתי כזה עלוב וחלש. הייתי פעם שחקן כדורגל."
הופתעתי. "באמת? וואו. אני לא יודעת כלום על כדורגל, והאמת שאני גם לא רוצה לדעת."
הוא צחקק. "טוב,גם החברה שלי לשעבר חשבה כמוך. היא הייתה זורקת עליי את מה שהחזיקה ביד באותו רגע כשהייתי מזכיר כדורגל, ועשתה את אותה ההבעה שאת עושה עכשיו."
"לשעבר?" שאלתי.
הוא הנהן, בוהה בריצוף.
משכתי בכתפיי. "זה בסדר אם אתה לא רוצה לספר לי,"
"לא, זה לא זה.זה רק....טוב, בסדר." הוא לקח נשימה עמוקה, ככל הנראה כדי לחזק את עצמו.
"אני ונטע היינו יחד שנה וחצי. אהבתי אותה מאוד, ואני חושב שגם היא אותי. פעם הייתי בטוח בזה, היום אני לא כל כך בטוח. היה לנו כיף ביחד." הוא השתתק.
"ומה קרה?"
"חליתי." הוא אמר זאת כאילו זה מובן מאליו.
לא עניתי.
"בהתחלה היא הייתה באה הרבה, יחד עם כל החברים. כולם איחלו לי החלמה מהירה, ושתחזור אלינו בקרוב...לאט לאט הם קלטו שהחזרה שלי לא הולכת להיות מהירה, שהיא מוטלת בספק...והם הפסיקו לבוא. היא הפסיקה להגיע. בפעם האחרונה שהיא הייתה כאן היא הסתכלה עליי כאילו אני איזה מסכן עלוב, כאילו אכזבתי אותה אחרי כל האומץ שלי....אני חושב שאכזב אותה לראות אותי חולה ועלוב, מת מכאבים."
"מ-מצטערת," גמגמתי.
הוא צחק צחוק מריר. "טוב, לך אין על מה להצטער. זו לא אשמתך. חוץ מזה, כבר עברתי את הקטע של הרחמים העצמיים,"
"כשבאתי לכאן אתמול בכלל לא שמתי לב שאתה חולה," ציינתי.רציתי להראות לו שהוא לא חולה וחלש כל כך כמו שהוא חושב.
"כי היית עסוקה בלחשב את הדרך הנכונה ביותר למחוץ אותי עם נעליי העקב שלך," צחקק.
"תגיד, אתה קורא מחשבות?!"
"לא, אבל אני ממש טוב בלקרוא הבעות של אנשים,"
"טוב, קשה לי להאמין שמישהו לא היה מתעצבן כשמביאים אותו למקום שהוא לא רוצה להיות בו ובדרך מעבירים לו הרצאה משעממת פחד על ההיסטוריה של המקום!"
"אוה, אני ממש מצטער שלא קיבלתי את פנייך בכוס קפה, עוגה, שטיח אדום וקידות, הוד מעלתך,"
הזעפתי את פניי. "תצחק כמה שאתה רוצה, הוד רוממותך. אני בהחלט ציפיתי לכזאת קבלת פנים, בעיקר אם רציתם שאתמיד פה."
ואז תפסתי את עצמי, והזדעזעתי מהאופן שבו אני מדברת אל אדם השוכב על ערש דווי.
אך עיניו של יהלי נצצו.
"את היחידה שמתייחסת אליי ככה,"
אז הוא הבחין בחוסר ההתחשבות המזעזע שלי?
"כאילו אני אדם בריא ונורמלי," עיניו הירוקות ננעצו בעיניי, והוא חייך לאט.
הוא לקח את ידי ולחץ אותה בעדינות,הקים אותי מהספסל במשיכה קלה, והצעיד אותי למחלקה.
