פרק שני
הוא הוביל אותי למסדרון נוסף. שלט ירוק השתלשל מהתקרה, וחץ לבן הפנה ימינה אל מחלקת הילדים.מחלקת הילדים הסופנית.
נכנסנו אל המחלקה בשתיקה. יהלי פסק מלהרצות לי; הוא נותר שקט ומהוהר.
הקירות היו מכוסים בציורים יפים של פרחים, ציפורים ופרפרים, שחלק מדרי המחלקה לא יזכו עוד לראות. וגם יהלי. חוט דקיק של רחמים ועצב קשר אותי אליו. הוא עיצבן אותי ללא ספק, אך עצם הידיעה שהאדם ההולך לצידי לא יזכה להתהלך עוד זמן רב צרבה את ליבי.
הוא הפנה אותי לחדר קטן.
"תנהגי בהם ברגישות מרבית," פקד לפני שנכנסנו.
הוא פתח את הדלת הירקרקה. הצצתי פנימה.
בפנים עמדו שתי מיטות של בית חולים. על הקירות היו איורים של שמש וים, וליבי התכווץ שוב מכך שייתכן ולעולם לא יראו עוד הילדים הללו את הדבר האמיתי. התחלתי לתפוס למה יהלי התכוון כשאמר העיקר שבחיים.
ילדה חיוורת וחולנית זינקה למראהו של יהלי.
"יהלי!" היא קראה בקול דקיק. היו לה שתי צמות שחורות, פנים חיוורות להחריד עם שתי גומות בלחיים ועיניים כחולות מוקפות צללים.
הוא חייך אליה חיוך מתוק וחמים והרים אותה בזרועותיו, שרק כעת הבחנתי עד כמה חלושות היו.
ילד נוסף בעל שיער חום מדובלל נשא את מבטו אל יהלי באושר, אך לא קם לקראתו; שקיק בעל נוזל שקוף הוחדר במחט לזרועו.
יהלי ניגש אליו וליטף את ראשו.
"מילסה, רני, הבאתי לכם חברה," הוא אמר להם בטון שלא שמעתי אצלו: עדין, צחקני ומופשט. הילדים הקטנים נשאו אליי עיניים מעריצות. חייכתי אליהם חזרה את אחד החיוכים הכי מתוקים שלי, והילדה הקטנה, שכעת התברר לי ששמה מליסה, חייכה אליי חיוך מתוק בחזרה.
"היי, קוראים לי ליה. אני אהיה כאן כמעט כל יום ואשחק איתכם, ואספר לכם סיפורים, ואשיר לכם אם תרצו-אגב ,זה רצוי רק אם אתם מעוניינים בזגוגיות מנופצות וגשם באמצע יולי," אמרתי לקטנטנים, ומליסה צחקקה.
הבטתי ביהלי לאישור, והוא קרץ (הייתי פשוט המומה מכך שזה אפשרי; לפני דקות אחדות הוא היה התגלמות קור הרוח) וחייך אליי.
"ספרי לי סיפור," דרשה מליסה בקולה הדקיק, מלאת התרגשות.
"כן, בטח, " אמרתי לה. "איזה שאת רוצה."
עיניה זרחו, ועיניי הילד, רני, היו מרותקות אליי.
"סינדרלה," היא אמרה.
"לא רוצה סינדרלה," הזעיף רני את פניו. "אני רוצה פיטר פן."
יהלי התערב מיד ואמר, "פיטר פן סיפרתי לך בפעם הקודמת. עכשיו תורה של מליסה." הוא צבט את לחייה השדופות של מליסה בידייו החיוורות והדקיקות.
גוש קשה חסם את גרוני כשהבטתי בחולי והחולשה שזעקו מול עיניי המסרבות לעכל, בגסיסה.
התיישבתי על כיסא מרופד ליד מיטתו של רני, ומליסה זינקה לזרועותיי והתמקמה בתנוחה שככל הנראה הייתה נוחה לה, והתחלתי בסיפור.
הוספתי קטעים משעשעים שלא הופיעו במקור, תיארתי שיחות מצחיקות ומשעשעות עם האחיות החורגות (הצעירה טיפשה ושמנמנה, הבוגרת ערמומית ומכוערת) וציירתי להם את הסיפור כפי שהיה קיים בדמיוני.
כשסיימתי, עיניהם נצצו בעונג ומליסה חיבקה את צווארי. יהלי הביט בהם, מאושר למראה אושרם.
"והם חיים להם באושר ועושר, עד עצם היום הזה."
רני פלט צחוק בוז חלוש. "אין דבר כזה עד עצם היום הזה. כולם מתים בסוף."
אמר הילד בן השמונה, שצבר בשנות חייו הקצרות מה שבן שמונים צובר.
"ככה זה באגדות," הפטירה מליסה בחוסר מחשבה."אני מאמינה בזה." היא הוסיפה, כאילו שכוח אמונתה החלושה תוכל להפוך זאת לאמת.
"יהלי...." אמרה מליסה בקול דקיק אחרי שתיקה קצרה. "לאן הולכים כשמתים?"
"לשמיים," ענה לה רני מייד, ללא היסוס. "חבר שלי מהמחלקה נעלם יום אחד. האחיות אמרו שהוא הלך לשמיים."
"מה יש בשמיים?" היא שאלה ברצינות תהומית.
"מקום נפלא שנקרא גו עדן, שבו ניתן לקבל כל מה שאת רוצה." ענה לה יהלי.
"הכל?" שאלה בהתרגשות. "אני אוכל לראות את סבתא?" הוא הנהן, כנראה חסר יכולת לדבר. עיניו נצצו.
לפתע היא כרכה את זרועותיה סביב מותנו.
"אני רוצה ללכת לשם איתך." היא אמרה. הוא חיבק אותה והרכין את ראשו אל צמותיה.
לא יכולתי לעמוד בזה. קמתי מהכיסא והשלכתי את עצמי מן החדר. ידעתי שהילדה הקטנה תקבל את מבוקשה בקרוב; היא תלך יחד איתו לשמיים, הרבה יותר מהר משתכננה לעצמה.
הדמעות זלגו מעיניי מבלי הרף.
