היייי!!!
רציתי לומר תודה רבה לכולכם.... לכל מי שאוהב וקורא את הסיפורים שלי. תודהה!! התגובות שלכם מחזקות אותי מאוד.
הפרק הזה הוא אחד הפרקים האהובים עליי.... ממנו התחיל כל הסיפור, וכאן האמנתי שהוא הסתיים. אבל בעקבות לחצים של חברות, יש המשך...
מקווה שזה משמח אתכם.
אני אוהבת אתכם כל כך!!!
-ענבר
************************************************************************************************
פרק שישי
קפאתי. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לנשום. ליבי עצר את פעימותיו. זרועותיי נשמטו לצידי גופי, חסרות תנועה, חסרות תועלת.
מה התועלת בזרועותיי אם לא יכולתי למשות את מי שאהבתי מידי המוות?
עיני נפערו. אבדה לי היכולת למצמץ.
"מ- מה"?גמגמתי, נשנקתי, משתוקקת לאוויר. בהיתי באוויר, מסרבת לעכל.
יהלי התרחק ממני מעט, אך גופו נותר צמוד לגופי.
"ליה," לחש, עיניו נוצצות מדמעות עצורות, קולו רך ועדין.
"אני כל כך, כל כך מצטער.אני יודע ש...הוא יחסר לי כל כך." קולו נחנק. "לנו." שתי דמעות חמקו מעיניו וזלגו על לחייו.
לא קלטתי. לא עיכלתי. לא רציתי לעכל.
ניסיתי לבלוע רוק, לפצות את פי, להגיד משהו.
"לא," אמרתי, קולי אטום וחסר הבעה.
הוא הידק את אחיזתו בי.
"לא. לא. לא." מלמלתי.
שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה.
בעדינות, ברכות, הוא השעין את ראשי על כתפו וליטף את שערי.
"את יכולה לבכות," לחש באוזני. "את יכולה לבכות.אני כאן.אני כאן."
"אבל אני לא בוכה," אמרתי בקול חנוק.
לאט לאט, ברכות, הוא העביר את אצבעותיו על לחיי, מסמן באצבעו קו לח שלא הבחנתי בקיומו על לרגע זה, והראה לי את הדמעה הנוצצת על אצבעו.
כרכתי את זרועותיי סביבו ובכיתי לתוך צווארו.
הוא הידק את אחיזתו בי, ושוב הרכין את ראשו אל שערי.
בכיתי למשך פרק זמן שלא יכולתי למדוד. כל אותו הזמן הוא החזיק בי, חיבק אותי, נשק את לחיי ובכה יחד איתי. הבנתי שהקרבה מנחמת את שנינו.
לאחר פרק זמן מסוים נרגעתי. המודעות לכך שזרועותיו של יהלי כרוכות סביבי, ששפתיו מנשקות את לחיי חלחלה למוחי ולנשמתי. לא יכולתי לעצור את הרעד שבי, את פעימות ליבי המטורפות, את הלהטוטים שביצע ליבי השיכור.
