בר הציץ בי,קצת מודאג.
"הכל בסדר איתך?" שאל."אתה נראה חיוור."
הנדתי בראשי,תר אחר היכולת לדבר."כן,בטח."
איך יכולתי להיות בסדר? כרגע נודע לי שלא אשוב לראות את הסיבה שעבורה אני קם בבוקר-ומרצונה החופשי.
הייתה זו שרפה פנימית,כאב עמוק,בור שנפער בתוכי.
"כן,רק-רק הפתעת אותי.חשבתי שהיא אוהבת להיות כאן."
חשבתי שאכפת לה ממני.חשבתי שהיא שונה,שהיא שלי.
בר משך בכתפיו.ניכר בו שאינו מאמין לי.
חשתי סחרחורת,לאות איומה.
אך לא יכולתי להתמכר לכך כעת;אף אחד לא אמור לדעת שעולמי הפנימי התמוטט בלכתה,שאיבדתי את האחיזה בחיים.
חצינו בשתיקה את המסדרון,מתקדמים לעבר הדלפק שעליו הייתה רכונה האחות מירי.
במעורפל,נזכרתי שהיא צפתה בי ובליה אתמול,תפסה אותנו במצב שקשה לטעות בו.
לא חשתי מבוכה; ידעתי שזה לא עומד לקרות שוב.
"יהלי," היא אמרה,וחייכה אלי כשהתקרבתי אליה."הנה המדריך שלך," היא אמרה לנערה שלצידה.
הבטתי במתנדבת החדשה,זו שעליי להדריך.
שערה היה פזור,אודם משוח על שפתיה הדקות.היא לעסה מסטיק בקול,בתנועות לעיסה נמרצות ומשועממות.היא בהתה בתקרה במבט סביל,רגועה לחלוטין.
היא נראתה כאילו בכל רגע תצא לדיסקוטק,בנעלי עקב שחורות מבריקות,חצאית קצרה עד אימה וחולצת בטן.
בר עקב אחר דמותה בעיניים פעורות,ואז לבשו עיניו מבע פלרטטני.
עיניה של הנערה התמקדו בי,והיא חייכה חיוך מוזר.
"עדן," הציגה את עצמה.
"יהלי." אמרתי ביובש,לא נענה להזמנה שבעיניה.
"בואי,אראה לך את המחלקה."
התחלתי ללכת,והיא בעקבותיי.דקלמתי את ההוראות השגרתיות בלי החשק שהיה נלווה אליהם בעבר; נערה זו ניסתה להחליף את ליה.עבורי,לליה לא היה תחליף.
היו כאן כל כך הרבה מתנדבות.חלקן התמידו וחלקן לא.מדוע היה עליי להתאהב בצורה כל כך נואשת בזו שלא תתמיד?
רציתי לחזור למיטה,לבהות,לבכות,לתת פורקן לרגשות שגעשו בתוכי,ליגון העמוק שבי.
רציתי לסיים ההדרכה הזו כמה שיותר מהר.
לעדן,ככל הנראה,היו תכניות אחרות.
"אז," אמרה בנימה מתנגנת,מושכת את ההברות,"בן כמה אתה?" היא סלסלה קבוצת שיער סביב אצבעה,מביטה בי דרך עפעפיה ולועסת מסטיק בקולי קולות.
"שבע עשרה," אמר קול מאחורי.עד לאותו הרגע לא הבחנתי בבר,שצעד אחרינו,עיניו תלויות בעדן.
עדן תקעה בו מבט מתנשא,שאמר,"מה אתה מתערב? מישהו שאל אותך?" וחזרה להביט בי במבט מצועף.
מה לא בסדר איתה?
"תראי,אולי קודם כל נסיים את ההדרכה?" ואז אמצא מהתלה כלשהי כדי לברוח ממך?
"שיהיה," משכה בכתפיה.
שקט מבורך השתרר למשך חמש דקות,ואז-
"כמה זמן אתה מתנדב כאן?"
למה כולם עושים את הטעות הזו? זה לא מובן מאליו מעצם גופי החלוש,פניי החיוורת,הצללים תחת עיניי?
"אני לא מתנדב כאן." אמרתי בטון חד משמעי.קיוויתי שהיא תבין לבד.
"אתה נראה לי קצת צעיר בשביל לעבוד כאן," שפתיה מתחו לחיוך דק.
תיעבתי אותה יותר ויותר מרגע לרגע.
"אני יכול להסביר אחר כך," אמרתי לה.
לא ראיתי מתי יתעורר הצורך להסביר לה שהיא צועדת לצד אדם גוסס;אך נשאיר את זה ככה.
בר כחכח בגרונו בקול כמעט בלתי מורגש.עדן הפנתה אליו מבט סובל,נרגז,וכל תו מפניה זעק את גודל הפרעתו.
"מה?" היא שאלה בחוסר סבלנות,חדה וגסה.
ידעתי מה הוא עומד לומר.
הייתה זו הפעם הראשונה שלא הפריע לו שידעו שאני גוסס.כעת כבר לא חשבתי שזה יכול להציל אותי,שאוכל לשנות את המצב אם לא אומר אותו בקול.
כן,אני עומד למות.ואני לא רואה שום סיבה שעבורה לא אתן לזה לקרות.
"יהלי," אמר בר בעדינות מעושה שלא הייתה מצויה בו."זו לא בושה לומר שאתה גוסס."
משכתי בכתפיי.
"נכון," אמרתי בקול ענייני."זו לא בושה לומר שאנחנו גוססים."
עדן נעצה בנו עיניים פעורות,מלאות איימה.היא קרטעה שני צעדים לאחור.
חייכתי אליה חיוך חביב.בר תקע בי מבט נזעם על שהסגרתי את סודו.
כל זה לא השפיע עליי.לא ראיתי טעם בהשפעה הזו.לא ראיתי טעם בשום דבר.
אפילו לא בחיי.
************
שכבתי על מיטת בית החולים,אחרי טיפול הדיאליזה שלא ראיתי בו כל צורך.כבר השלמתי עם ההליכה מן העולם הזה;המכונה רק העניקה לי זמן שאול.
בהיתי בחלון,בשקיעה המרהיבה של ערב הקיץ החמים.לא חשבתי על דבר,רק בהיתי בשקיעה.סירבתי להניח למחשבות להשתלט עליי;לא רציתי להניח לייאוש להאיץ את התהליך שגופי כבר החל.
אימי ישבה לצידי,אחזה בידי;היא ליטפה את לחיי בעדינות,הביטה בפניי,חיכתה שאפנה את מבטי אליה.
לא נעניתי למגעה,למבטה.
באותו הרגע,כל מה שהשתוקקתי אליו היה שיהיו אלו אצבעותיה של ליה המלטפות את לחיי,שעיניה הרכות יביטו בפניי.
"ילד שלי," לחשה,קולה רווי דמעות."מה קרה לך,ילד שלי?" הצער בקולה גרם להתפרצות היגון,הייאוש והאבדן.
"אימא," לחשתי,קולי חנוק.ניסיתי לחנוק את הדמעות,את היבבות שעמדו לפרוץ מגרוני.
היא ליטפה את פניי,ניגבה את הדמעה הסוררת שזלגה על לחיי באצבעותיה הרכות.
"זה בסדר,ילד שלי," לחשה לי."אתה אף פעם לא בוגר מכדי לבכות אל אימא שלך."
הבכי פרץ מגרוני,פרץ ביבבות מקוטעות.
היא חיבקה אותי,הצמידה את פניי לגופה.
"מה קרה לך,ילד שלי? מה? מה?" הכאב בקולה היה עצור,נורא.
היא ליטפה את ראשי כמו פעם,כשהייתי ילד קטן.
השתוקקתי לחזור להיות ילד,לצרות הקטנות והשלוות שהיו לי אז,שנמחו כולם בנשיקה על ידי אימא,שחיבקה והבטיחה שכל הכאב יחלוף עד הבוקר.
ידעתי שכאבי לא יחלוף עד הבוקר.
שהוא לא יחלוף כלל.
