טוב אז... זה סיפור שכתבתי לפני שנים. את הפרקים אני אעלה מדי פעם, כיוון שהסיפור צריך ריענון וחיזוק.... בתקוה שתאהבו אותו כמובן.
ואני מאוד אשמח לתגובות! :)
ענבר.
***************************************************************************************
פרק ראשון
נשענתי על דלפק הקבלה של מסדרון בית החולים ותופפתי ברגלי בעצבנות, נזכרת בתקרית האומללה שהביאה אותי לכאן מלכתחילה.
מצמצתי שלוש פעמים."סליחה?"
"שמעת אותי. מחויבות אישית היא חובה, גברת ליה, לא בחירה. את מבינה
מ-ח-ו-י-ב-ו-ת. ואת מחויבת כמו כל אחד אחר, גברתי הצעירה! " נבח המנהל.
"השתמטת מכך כל השנה. זה לא מקובל עליי! את תשלימי את 60 השעות הללו, גברתי הצעירה, ועוד 20 שעות בתור עונש"!
"מה?!" צווחתי. האמת פשוט סירבה להיקלט.80 שעות?! מה עשיתי שזה מגיע לי??
"על חשבון חופשת הקיץ שלך," המשיך המנוול ללא רחמים. "בבית החולים. לך לא תהיה אפשרות בחירה!" מצמצתי שלוש פעמים נוספות, בולעת חזרה את כל הצווחות שידעתי שרק יסבכו אותי עוד יותר. יופי. חופשת הקיץ שלי הלכה .אני הולכת לבלות חודשיים שלמים בחברת זקנים סנילים ומשתעלים.
נאנחתי אנחה עמוקה, ושמעתי צעדים כבדים מקצה המסדרון. הפניתי את ראשי כדי לקבל את פנייה של אחות שמנמנה,שעל פניה מרוח חיוך מאולץ וחלקלק.
"ברוכה הבאה," היא אמרה לי בקול מתקתק, מחליא. הבנתי מיד שהיא מודעת להיסטוריית ההברזות שלי מהמחויבות האישית, ושאצלה זה לא הולך לקרות, לא אם זה תלוי בה.
"כן כן, בואי נגמור עם הפארסה הזאת וניגש לעניינים," רטנתי בטינה. אני לא חושבת שהיא שמעה.
היא גררה אותי אחריה בפטפוט בלתי פוסק על הבלי המחלקה בזמן שנגררתי אחריה, חולמת על חוף הים והמיטה שלי. בתוך תוכי נשבעתי שהמנהל המנוול והסופגנייה השמנמנה עוד ישלמו על זה.
"והנה המדריך שלך, יהלי," היא אמרה בקול המתקתק והמחריד, והצביעה על בחור חמוד בעל צלליות כהות מתחת לעיניים, שנראה עייף להחריד. נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעבוד קשה עד כדי כך; אין שום דבר ששווה את החרבת היופי שלי. נגשתי בשמחה אל הבחור, שכעת נראה לי יותר כמו נער, וחייכתי אליו בהכרת תודה על שהושיעה אותי מידי הסופגנייה המורעלת.
"אוקיי," פתח הנער, מתחיל לצעוד ומדבר במרץ של מדרכי טיולים שרופים (שזה, אגב, סוג האנשים הגרוע ביותר שניתן להציע לי)."אנחנו הולכים למחלקה הסופנית, הקריטית. הילדים שם זקוקים בעיקר לחום צחוק ואהבה, לא פחות ממה שהם זקוקים לתרופות. אך הם עדיין זקוקים לגישה עדינה; יש סיכוי גדול שחלקם לא יישרדו. את משובצת למחלקה הזאת מכיוון שהמנהל שלך טען שיש לך חוש הומור, אמנם מפוקפק, אבל החוש הומור הזה קיים. נסי בבקשה לזנוח את התפל ולהבין את העיקר שבחיים." הוא פסק מנאומו כדי לפנות בפנייה נוספת; אני חרקתי את שיניי. הוא עלה לי על העצבים מרגע לרגע. נעצתי בו מבט בבוז.
הוא המשיך לברבר כאילו לא הבחין בסימני השעמום והבוז שלי. המשכתי לדמיין כיצד אני מוחצת אותו לרצפה ומועכת אותו שוב ושוב עם נעל העקב שלי שגובהה חמישה סנטימטרים.
"מה בחור צעיר כמוך עושה במחלקה? אתה עובד כאן?" שאלתי ,קוטעת את ההרצאה המחרידה.
הוא הביט בי במבט מוזר, כאילו החמצתי דבר המובן מאליו. "לא."
"מתנדב?" שאלתי, קצת לועגת.
"לא.זאת המחלקה שלי.אני...מבריא כאן.במחלקה הסופנית."
דממתי.