פרק חמישי

165 14 7
                                    

פרק חמישי

ישבתי עם רני בגינה שטופת שמש.לאחר טיפול כימותרפיה חדש ללוקמיה שלו,יש רני לצידי וכובע קסקט כיסה את ראשו החשוף.

רני היה מותש לאחר הטיפול,אך התעקש שנצא לשמש,לשבת רק איתי,ולבד.

הגינה הייתה מלאה חולים ממחלקות אחרות; קשישים בכובעים רחבי שוליים,יושבים בחלוקים לבנים ובוהים בצמחייה; נשים ממחלקת יולדות מדדות בפיג'מות לעבר מכונת השתייה כדי לקחת מיץ קר; אנשים מגובסים תרים אחר ספסל שלא יחמם את הגבס ויגרום להם להזיע בשמש יולי הקופחת.

רני מצא לנו פינה שקטה בין הפרחים.הוא בהה בטבע כמו מהופנט,בלע את הפרחים הצבעוניים בעיניו,את השמיים הכחולים,ודרש סיפורים.

סיפרתי את פיטר פן שלוש פעמים,את אצבעונית פעמיים,ושלגייה ממש התחילה לעלות לי על העצבים.

"רני," נאנחתי,מיוגעת,פוחדת שקולי היפה ייצטרד."בסוף עוד אהיה צרודה.חבל אם מליסה תרביץ לך אם לא אוכל לשיר," רטנתי.

רני משך בכתפיו,ושב לבהות בפרחים.מדי פעם תקפו אותו צמרמורות,או עווית כאב החולפת על פניו.הוא ממש התחיל להפחיד אותי.ברגע שאפגוש את הרופא שלו,אשאל אם הכימותרפיה ממסה את המוח.

עקבתי אחר מבטו הנעוץ בפרח צהוב יפהפה.

לפתע אחז רני בידו הקטנה והדקה בידי,ולחץ אותה.הוא לפת את זרועי ונצמד אליה.

"אל תלכי," התחנן.ברור שלא אלך.אני תקועה בחור הזה לפחות שש שעות ביום,אם אני רוצה להיפטר מעניין ההתנדבות ולחזור אל חופשת הקיץ שלי.

"למה אתה חושב שאלך?" ברור שלא אעזוב כל כך מהר,חשבתי לעצמי.אם זה תלוי במנוול השמנמן,הייתי נשארת כאן עד סוף ימי העולם,מרצה את העונש שהטיל עליי.

כשחשבתי על זה,הבחנתי כי העונש נעשה פחות ופחות נורא בכל פעם כשבאתי לכאן.לא הצלחתי להסביר לעצמי מדוע.

"אני רוצה להיות איתך קצת," אמר, "אף אחד לא מבלה איתי חוץ מאימא ואבא.והאחיות,ומליסה.ויהלי." הוא השתתק.

דמעות עלו בעיניי,כאב על הילד הקטן בן השמונה שמבלה רק בחברת רופאים ואחיות וצללי המוות,במקום לשחק במחבואים ולרדוף אחרי מוכר הארטיקים בים.

חייכתי אליו חיוך רועד,מנסה להסתיר ממנו את כאבי.ילדים קטנים קוראים את העולם אחרת מן המבוגרים,ובצורה נכונה יותר,אבל בדרך כלל נוטים לפרש אותה באופן שגוי.

"אני מבטיחה שאחזור מחר ואשב איתך," נשבעתי בחגיגיות."למרות שמליסה תפשוט את עורי מעליי,כי מחר תורה,"

במקום לצחקק וללבוש הבעה חולמנית,פניו קדרו.

הוא קם על רגליו בזהירות,וכתגובה אוטומטית קמתי גם אני.הוא עשה שני צעדים,ולפתע כרך את זרועותיו הדקיקות והחלושות סביב מותני,ולחץ את פניו אל בטני.

מחויבות אישיתWhere stories live. Discover now