רוצחת

פרק 4

הביאו לי בגדי איכותיים יותר והייתי בחדרי שהייתי נערה. הרבה זמן עבר משהייתי פה, יש לי הרגשה משונה, הרגשה של בית.
הדלת נפתחה וראיתי שומר. "הבוס קורא לך לארוחה" אמר והנהנתי. ישר קמתי והלכתי אחריו. הציישבתי על הכיסא לידו והבטי בו. עוד כמה דקות יביאו לנו את הארוחות.
הבטי בו והוא בי. תמיד תעיטי למה הוא גידל אותי בתור בת ולא כחיילת. "אני יכולה לשאול משהו?" שאלתי והוא הביט בי ואישר בהנהון "למה שכמצאת גידלת אותי כבת?" שאלתי לא מבינה והוא הביט בי במבט שאני לא יכולה לקרוא. "הזכרת לי את הבת שלי" אמר והייתי בהלם "יש לך בת?" שאלתי בהלם לא מאמינה "היא מתה" אמר והייתי בשקט, לא  מאמינה. הגישו לנו את האוכל ונהיה שקט. שחקתי עם הכדור בשר שהיה בצלחת ונאנחתי, אני הצטרך להסגיר את האדם היחיד שהתייחס אליי כראוי. "קרה משהו?" שאל בדאגה דן והבטי בו "לא..כן.. יצא לי לחשוב על ההורים הביולוגיים שלי" אמרתי בתסכול והוא נאנח. "הם לא פה עכשיו, אני כאן" אמר וחייכתי מעט "תודה" אמרתי והוא חייך טיפה. סיימתי את הארוחה וחזרתי לחדרי. יש הרבה חוקים שדן הקובע. בשעת אחר הצהריים אסור לצאת מהחדרים זו שעת הפגישות שלו.
הלכתי למיטה ונרדמתי.

למחרת בצהריים

החלטתי שאני רוצה לברר אחת או לתמיד איך הגעתי לבית אומנה. מה קרה שנטשו אותי כך?..
קמתי ולבשתי מכנס טרניג' אפור וגופייה שחורה. עשיתי קוקו ולקחתי את האקדח שמה בצד מתוני, מכיוון שיש סכנות. יצאתי מחדרי שהשומרים בוחנים אותי. נכנסתי לחדר המידע והלכתי למחשב. חיפשתי בתי אומנה בתאריך שהגעתי לשם ואז ראיתי את השם שלי. לחצתי על שמי וראיתי מספר בעל ארבע ספרות. 2836
הבטי הצידה רואה שהספרים ספורים כך. קמתי וחיפשתי את המספר ראיתי תייקיה חומה. לקחתי אותה וחזרתי למקום ליד המחשב. פתחתי את התיקייה וראיתי שהיא ריקה. למה היא ריקה?..
הרמתי את מבטי למחשב רואה שכבר אחר הצהריים. שיט! אסור לי להיות כאן!
קמתי מהר סוגרת הכל והולכת לציאה. פגשתי שני שומרים ופאק אכלתי אותה. "את באה איתנו" אמרו בכל נוקשה ולקחו אותי משם בכוח. הם הכניסו אותי לחדר העסקים של דן שיש סביב החדר פושעים אחרים. הם החזיקו אותי. "תורידו את הישיים שלכם ממני!" אמרתי בכעס מורידה את ידיהם ממני. "מה את עושה מחוץ לחדר שלך בשעה הזאת?" שאל דן בכעס והסתובבתי להביט בו. "הייתי בספרייה, לא ראיתי מה השעה והם דררו אותי לכאן" אמרתי בעט כעס והוא נשען קדימה. "אדוני, אנחנו חושבים שהיא תקשרה עם הממשלה" אמר שומר ודן הביט בי בכעס. "זה לא נכון" אמרתי ודן אגרך את ידיו "חשבתי שבאמת לפה כי את מציע את הנאמנות שלך בחזרה ולא עובדת עם הממשלה" אמר בכעס "אני לא עובדת עם הממשלה ולא תקשרתי אם אף אחד, אני חיםשתי מידע" אמרתי בכעס והוא כעס יותר. "קחו אותה מפה" אמר דן בכעס והסתובבתי לאחור להביט בשומרים. "אל תגעו בי" אמרתי בכעס רב והם התקדמו בצעד קדימה "אני לא התכתסתי עם אף אחד" אמרתי בכעס ואחד שלף אקדח חושב שאני מפחדת ממנו לקחתי צידו את האקדח וכיוונתי אותו אליו. "תתקרב עוד צעד ולא יישאר לך מוח" אמרתי בכעס והם עצרו אך שלפו אליי אקדחים. הורדתי את האקדח עדיין מחזיקה בו ומסתובבת להביט בדן. "אתה יודע מה, אין לי מה להתאבק, אני חא תקשרתי עם אף אחד ואם אתה לא מאמין לי שבאתי להציע את הנאמנות שלי אז כדי לך להפתח את הנאמנות שלך כלפיי" אמרתי והנחתי את האקדח על השולחן. השומרים משכו את ידיי לאחור שכול מי שבחדר מובהה בסיטואציה. הדלת נפתחה מבלי אישור ודן כעס יותר "מי מאז להכנס ללא אישור?" של בכעס והגיע שומר "אדוני אני מצטער אבל זה החומר שהנערה עבדה עליו" אמר והגיש לו תקייה. דן נשם מנסה להירגע מכל מה שהולך כאן הוא פתח את התיקייה "בתי אומנה?" שלח לעצמו אך כל מי שבחדר יכל לשמוע. הוא הביט בי בהלם. הוא סימן לשחרר אותי והשומר םתח את האזיקים. "אני סיימתי ען הבדיחה הגרועה הזאת שהאתה עושה צחוק ממני" אמרתי מושכת את ידיי בגסות מהם ומביטה בדן בכעס רב. "חשבתי שקיבלת אותי חזרה וחא שתמנת לי מבחן. אם מדברים על נאמנות תסתכל קודם עליך" אמרתי בכעס מביטה בו ואז מסתובבת מנגשת אם הכתף של השומר מעיפה את כתפו וממשיכה לדלת. "אני בחדר" הודעתי ויצאתי חוזרת את הדלת מאחוריי. הלכתי במסדרון שאני שומעת פתיחנ דלתות. אני מוציאה את אקדחי ועוצרת את ההליכה שלי. הבטי בשומר. "מצידי אקבר" אמרתי וזרקתי לשומר את האקדח. הלכתי לחדרי וסגרתי את החדר. התיישבתי על המיטה ונאנחתי. ידיי החזיקו סתמונה שלי ושל דן שהוא עוד גידל אותי. זרקתי את התמונה על הקיר שהיא מתנפצת מודעת לזה שיש שני שומרים בחדר.
"הוא הבן אדם שהכי סמכתי עליו והוא פשוט.." אמרתי נאנחת מנקה את הסכין ואז זורקת אותה על התמונה שהיא מתנדנדת באה ליפול מהקיר והסכין ננעצת באמצע מפרידה ביני לבין דן. הדלת נפתחה ואני לא טורחת להרים את הראש. הוא התיישב לידי ואני מנחשת שהבחין כבר מה עוללתי לשתי תמונות שצילנו ביחד. "אתה כמו אבא בשבילי.." אמרתי והיה שקט. "אני יודעת שעל הניבול שלי והתנהגות שלי במשרד שלך אני אקבל עונש, אבל לא אכפת לי. אכפת לי שתבין שאני פה כי אני חוזרת בי, לא כי יש לי מטרה כלשהי להסגיר אותך" אמרתי מביטה בתמונה המנופצת. "אני יודעת שאתה בא להגיד לי שאתה מצטער ולא התגוונת, אבל אם לא הייתה מתכוון לא הייתה עושה את זה. אתה צריך לבטוח בי. אולי אני לא הבת שלך האמיתית או חיילת שלך אבל לכול אדם מגיע שאדם שהוא הכי סומך עליו יסמך עליו חזרה, אני לא צודקת?" שאלתי מרימה את ראשי מביטה בו והוא הנהן בחיוך. הוא משך אותי לחיבוק ללא מילים ולא חיבקתי אותו, רק לאחר כמה שניות חיבקתי אותו. הוא ניתק את החיסוק והביט בי. "את יודעת מהו העונש?" אמר והנהנתי "כן, אני זוכרת. זריקת כאב" אמרתי והןא נאנח. "אל תגיד את זה פשוט לא" אמרתי והוא הנהן. הוא קם נאנחתי קמה אחריו. הלכנו לחדר העונשים. הוא חדר שכל יום משהו מבקר פה. תמיד יש איזה משהו. היה כיסא ונאנחתי. הכיסא שרבים מתו עליו. התיישבתי והתחילו לקשור אותי לכיסא, דן הביט בי מהצד שהעובדים בחדר התחילוצלעבוד. קשרו אותי את ידיי ורגליי לכיסא עד גופה הכתפיים. כל הפושעין שהיו במשרד נכנסו לחדר לראות את העונש שלי. נאנחתי מעט. הבטי הצידה רואה את האיש שם את החומר במזרק. הוא התקרם אליי "את תרגישי כאב ח.." בא להגיד אך קטעתי אותו "אני יודעת, תזריק לי" אמרתי והוא הנהן מתחיל להזריק לי והזקפתי בכאב. זה חומר שפוגע קצת בגוך מבפנים. קצת חומר ממנו והוא אוכל את הבן אדם מבפנים. הוא הוציא את המזרק והתחלתי להגיש מיד את הכאב. התגווצתי בכאב ולאחר חמש דקות זה היה אמור להפסיק אבל זה לא נעצר. זעקת כאב יצאה מפי. שהרגשתי את עצמי נפדעת יותר חזק מבפנים. "למה היא ממשיכה להדיב סכאב?" שאל לא מבין דן. "כמה שמת לה?" שאל לא מבין "500 מ"ל.." אמר האיש וצרחת יצאה מפי. "היא תמות!" צעק דן בכעס ושאגה. צרחה חזקה יותר יצאה מפי שהרגשתי שזה הורג לי את התאים. מוות איטי בזמן קצר שמרגיש ארוך. ניסיתי לזוז אך כאב לי נורא. הכווצתי הכי חזק שלי והתעסקתי עם הקשרים ושיחררתי אחד. "תשחררו אותה!" פקד בצעקה דן והתחילו לשחרר אותי שאני מתכווצת במקום מתפלת בכאב חד. נשמתי עמוק והצלחתי לפתוח עיניים. הבטי הצידה סכאב וראיתי את הסכינים. צעקת כאב יצאה מפי ואחזתי בחוזקה בסכין. בלי לחכות יותר נעצתי אותה ביד שהזריקו לי את החומר. חתכתי את ידי לאורך שזעקת כאב יצאה מפי ודם זרם ללא הפסקה. הכאב ירד אבל שרף לי היד ברמות גבוהות. נשמתי עמוק שהרשמתי רק את היד. אחזתי שידיות הכיסא בכאב ו-מתי לאט לאט. הלכתי לעזרה ראשונה ולידה חלוקים. לקחתי חלוק וקרעתי חלק ממנו . לי פפתי אותו סביב הזרוע היד שלי ופתחתי את הארון. חיפשתי חומר חיטוי ולא היה קאיתי על השולחן אלכוהול ולקחתי אותו. החלוק הלבן כבר התמלא בדם והפך לאדום. הרגשתי תשושה. הוסרתי ממני את החתיכה מהחלוק ושפכתי על ידי את האלכוהול זעקת כאב יצא מפי ואז הנחתי את הבקבוק הראש שלי הזתחרר איבדתי הרבה דם. החזקתי בתחבושות שהיו בארון עזרה ראשונה והרגשתי שאין לי כוח. נפלתי לרצפה המלאה דם וראיתי שחור..