רוצחת

פרק 5

קמתע עם כאב ראש. הייתי בחדרי על המיטה מכוסה הייטב. פקחתי את עיניי מוזיזה את ראשי הצידה רואה את דן מדבר עם האנשין במשרד. "הילדה שלך, חכמה מאוד. היה חכם מצדה לחשוב שאיבוד דם יוציא ממנה את החומר" אמר אחד מהם. "כן.. היא הילדה שלי" אמר מחייך דן. הרגשתי כאב סיד וה כווצתי כל המבטין פונו אליי ודן ישר התקרב. "את בסדר?" שאל והנהנתי "כן" אמרתי חלשה ונתיש תי לישיבה. הסרתי מעליי את השמיכה רואה את היד שלי חבושה ואני עם בגדים חדשים. התיישתי על המיטה שגבי אליהם והתחלתי להסיר את התחבושת. ראיתי את החתך "תשימי בחזרה את התחבושת" פקד דן "זו רק שריטה, חוויתי גדולים יותר" אמרתי והלכתי למראה רואה את פניי מעט חיוורות אבל דאגו לשרק אותי ולדאוג לגופי הייטב. הסתובבתי להביט בהם שכולם בחנו אותי. "מה?" שאלתי לא מבינה. "כלום, פשוט אף אחד לא הצליח לשרוד את הכמות הזאת" אמר ונאנחתי "יש לי מזל" אמרתי באנחה. הבטי הצידה רואה את התמונה המנופצת. הרמתי את התמונה טופחת עליה מאחור מוציאה את כל החתיכות זכוכית וצופה בה. הנחתי אותה על השולחן והוצאתי את הסכין מהתמונה שהייה תלויה בקיר. הנחתי אותה על השולחן והבטי בצידה רואה את כולם בוחנים אותי. "אשמח אם תחזרו לשגרה" אמרתי והם הנהנו ותוך חמש דקות כולם התפזרו מהחדר.
הייתי בחדר לבד אפילו בלי שומרים. איך אני אמורה להביא את דן לממשלה?.
נקשתי על דלת חדרו והוא נתן לי אישור, למרבה הוא לא נוהג להכניס אליו אנשים לחדר. נכנסתי וראיתי אותו קורא ספר, הספר שאני נתנתי לו ביום ההולדת שלו שכדיגח אותי. הוא עצר את הקריאה, הניח את הספר והביט מולי. התיישבתי על המיטה מחזיקה בידו והוא בידי. "בוא נעשה משהו, נצא לבלות" אמרתי בבקשה והוא נאנח. הוא הביט בי ושוב נאנח. "בסדר" אמר וחייכתי. "אני הוחכת להתארגן" אמרצי עם חיוך ולפני שהגיב הלכתי לחדרי להתארגן. לבשתי בגדין ראויים מספיק ויצאתי לבחוץ לאחר הסידורים. עמדתי בלובי הענק. לבשתי סקיני ג'ינס וחולצה שחורה נופלת אקדח היה מאחורי גבי במכנס ליתר בטחון. חיכיתי לו בשקט. "שמעת שניצן חזרה?" שמעתי קול וגיכחתי בקטנה
"היא קיבלה בחזרה את האמון של דן, הייתה מאמין?" זמעתי עוד כל והמשכתי בשלי, מחכה לדן.
"הבן אדם הרג את הוריה ועוד לא קולטת את זה" שמעתי קול ממש חלש כאילו הם התרחקו. עיניי נפערו. מי רצח? לא שמעתי בדיוק
"היא לא יודעת מזה שדן הרג את הוריה, אז תסתמן את הפה הבוס אסר לדבר על זה" שמעתי קול אחר יותר בשקט ועיניי נפערו. הדלת נפתחה ודן נכנס עם חליפה ומאחורי ארבעה שומרים. הוא התקדם עליי. הייתי בהלם. דן..האיש שהכי סמכתי עליו, שהיה עבורי אבא, הורה הוא רצח את הוריי...למה?
העיניי שלי הפכו להיות אדומות מבכי ומכעס. שמעתי אאת צעדיו אליי ואז לקחתי את האקדח מכוונת כליו. הוא נעצר כמו כולם ואז השומרים מאחוריו שלפו אליי נשקים. "מה יש לך ניצן?" שאל לא מבין והבטי בו עם עיניי האדומות. "זה אתה, זה כל הזמן הזה היית אתה" אמרתי בבכי והוא הבין מה קרה. "איך?" שאל ברצינות. "איך את יודעת?" שאל שוב בכעס "שמעתי עכשיו שומרים שלך מדברים על זה מרחוק. אז זה נכון?" שאלתי והוא לא הגיב "זה נכון?!" שאלתי צועקת והא לא הגיב. האולם התמלא שו רים שהנשקין מכוונים אליי. "אתה הרגת את ההורים שלי?!" שאלתי צועקת והיה שקט. הוא סימן להוריד אקדחים והם נאלצו לבקשיב לו "תענה לי!" צעקתי עליו שאני בוכה תוך כדי "כן" אמר והתפרקתי. האקדח נפל מידי ונפלתי על הרצפה בוכה. הוא בא לצעוד קדימה אך לקכחתי את האקדח מכוונת עליו שוב רק שאני בישיבה. "למה?! למה שתעשה את זה?!" צעקתי בבכי והוא שתק. טענתי את האקדח והבטי בו שהוא הביט בי. כיוונתי לראש שלו ויכולתי ללחוץ על ההדק לנקום את הנקמה דל הוריי. אבל אני לא מסוגלת, עוד לא קיבלתי את התשובה לשאלה. למה?
זרקתי את האקדח ובכיתי. הרימו אותי ולקחו אותי לחדר. קשרו אותי לכיסא ואז הניחו לי. ראשי היה מורכן ואני רק המשכתי לבכות. הורי לא נטשו אותי או שנאו אותי, הם נרצחו..
כשנרגעתי הנדתי את הראש הצידה. אני לא כועסת על הוריי, אני כועסת עליי, שנתנתי לעצמי להאמין לאיש הזה הכי קר ואכזר שיגדל אותי בחום ואהבה.
הדלת נפתחה ושמעתי צעדים מתקרבים ולא הסתובבתי להביט. הם נעצרו ועדיין לא התייסחתי. "אם הבאתם לי אוכל תשאירו אותו לעצמכם, אני לא אוכלת מצידי שהבוס שלכם יתעצבן עד מחר" אמרתי באדישות מוחלטת. "לא הבאתי אוכל" נשמע קולו של דן  קשוח מתמיד ולא הבטי בו. "לך מפה, אני לא רוצה לראות אותך" אמרתי בכעס ואגישות. "אמרתי לך מפה!" צעקתי עליו מסתובבת להביט בו. הוא הביט בי ואני ירקתי על הפנים שלו. הוא ניגב את הרוק מפניו וסתר לי. ראשי עף הצידה והוא תםס בסנטרי בחוזקה מסובב אותו גורם לי להביט בו. "את תתנהגי בהתאם אני מובן?!" שאל צועק ורק הבטי בו והלא עניתי. "שאלתי עם זה מובן?!" שאל צועק "כן" עניתי לאחר שלא היה לי כח אליו. יותר לדבר יגמור את השיחה הזאת מהר יותר. הוא סתר לי שוב "תשתקי!" צעק עליי וראשי עך הצידה שוב. הרגשתי שהלחי שלי בוערת אך לא התייסחתי אליה. כאב לי יותר בלב מאשר בלחי. הוא לקח כיסא והתיישב מולי. "תסתכלי אליי" אמר בכעס ולא רציתי. לא רציתי להביט בפנים ששיקר לי במשך שנים. "תסתכלי אליי" אמר השומר שמאחורי משך בשערי גורם לראשי לעוף אחורה ולעמוד ישר מה שגורם לעיניי להביט בדן אך עצמתי את עיניי. "ביטי בי!" צעק וסתר לי שוב ושוב ושוב. ראשי אך על הקרש שהיה בצד בפעם החמישית. כן יש שני קשרין המשענת שעשו לראש כדי שאני לא יכול לברוח או לראות חפצים יעזרו לי לברוח. הרגשתי שנוצר לי פצע. והכרנתי את ראשי בכאב. "אני לא אומר שוב, תביטי בי" אמר ונאנחתי מלהאבק אותי שוב , במקום או במאוחר אני אביט בו. הרמתי את מבטי אליו והוא חייך טיפה. "למה?" שאלתי ואז השומר מאחור לקח את ראשי וחבט אותה בקרש התגווצתי בכאב. "חשבתי שעמרתי שאת שותקת" אמר והרמתי את ראשי להביט בו. הוא הביט בי ואני בו. הבטי הצידה רוצה להביט בהכול חוץ ממנו אך הוא אחז בסנטרי להחזיר את מבטו רליו. ניסתי להרכין א הראש אך כלום, הוא לא נותן לי. דמעה ירדה מעיניי.
דמעה של כאב
דמעה של אובדן
דמעה של אכזבה
דמעה של חוסר אמון
דמעה של צער
דמעה של סבל נפשי
ירדו שוב ושוב דמעות והוא לא נותן לי להביט במשהו חוץ ממנו.
"כביתי הייתה בגילך, היא יצאה עם בחור" התחיל לומר והבטי בו מנסה לא להביט ואז השומר מאחוריי החזיק בראש בכוח כדי שהביט בו. "הבחור היה נאה ו כובד, כהוא בא להכיר אותי הבחנתי שהוא סוכן ממשלתי. בחוקים היה באופן מוחלט אסור להביא איש ממשלתי . הוא הביא את הממשלה זמזל ברלנו. הבת שלי נשאה בתוצאות שלה והיא נשלחה לכיתת היורים יחד עם שאר הבוגדים באותו השבוע" אמר והזעזעתי. הוא הרג את הבת שלו!
"הסוכן ההוא ברח. נמצא לי הכתובת שלו והלכתי אל ביתו בעצמי כדי להרוג אותו. שהגעתי לרחוב עברתי בין הבתים. ואז נתקלתי על הבית שחלונו היה פתוח. דרך החלון ראיתי שני הורים צעירים מחזיקים ילדה שרק לפני כמה שבועות נולדה" אמר ופה התחלתי להשתולל. "תפסיק" אמקתי אך כלום "תעצור" אמרתי וכלום. הןשמרים החיזקו אותי ונאלצתי להקשיב לו. "לילדה היה שיער שחור ועיניים כחולות. כראיתי את הילדה ראיתי את הבת שלי. היו לה אותם עיניי יפהפיות לבת שלי. באותו היום הסוכן מת ונקבע מותם של הוריך כהתאבדות חניקה" אמר ודמעות יקדו ממני בלי סוף. "לא, תפסיק, הם חיים" אמרתי בבכי אך הוא המשיך " הנחתי אותך על המדרכה מול בית האומנה, עקבתי אחריי הגדילה שלך, כשחשבתי שזה הזמן לאמת רותך, תכננתי שמשפחה לא נחמדה תאמץ אותך. הייתי חייב שתלמדי איך נראים שהחחיים קשים, שתתמודדי עם מצבים, שלא תהיה מפונקת" אמר והבטי סו בכעס. "אני הייתי ילדה!" צעקתי עליו והשומר חבט את ראשי לקרש להייצב מחדש "ואז תחננתי את הבריחה שלך, אני עזרתי לך מבלי שתשימי לב. התגנון היה לרצוח את כולם, שהפכי להיות חסרת רגשות, שתנעלי את עצמך מלהפיץ את רגשותייך, אבל את השארת את התינוק חי. הבנתי באותו היום שאת יצרת לעצמך אדם כמוך, אדם שיבין אותך. אדם שידע שאת בוודאות רוצחת" אמר והשתוללתי מנסה להשתחרר לא לשמוע אותו. "ואז נתנתי לך שבועיים ברחוב, להתמודד בלי כלום. ורק לאחר מכן. היית מוכנה. מצאתי אותך והזמנתי אותך אליי, פחדת לראשונה וחשדת.. לאט לאט נתת בי אמון וגידלתי אותך כמו אב.. במקום להשתולל את צריכה להודות לי" אמר ונשמתי במהירות שהשומרין השתיקו אותי שדיבר. "להודות לך?! רתה הרסת אותי ואת החיים שלי!" צעקתי עליו ודפקו את ראשי בקרש. "אתה לקחת ממני את הילדות שלי! את הנשמה שלי!הכל!" צעקתי עליו והוא סימן שייזבו אותי וכל עשו. "אני הםכתי אותך ךמי שאת היום" אמר בכעס "אני לא רוצה לחיות ככה! אני לא קוצה להיות הילדה שלך! ואני לא רוצה להביט בך!" צעקתי והוא סתר לי. ראשי עף הצידה ושתקתי. "אתה מפלצת, גם לבת האמיתית שלך" אמרתי והוא סעיך את ראתי לקרש גורם לי להביט בו. "אני אהבתי את הבת שלי ואני אוהב אותך בדיוק כמוהה" אמר ושתקתי. "רק מגלל שהעיניים שלי דומות לשלה אז הרסת את החיים שלי?" שאלתי בעצב. "לא מגלל העיניים. ראיתי את אותו הנפש הצעירה והתמימה שהיה לכן. אותה רכות, אותם תכונות" אמר ושתקתי "אותו יופי טהור" אמר ולא ידעתי אך להגיב."שכיוונת אליי את האקדח, את ידעת מזה שאני אחראי למות הוריך, למה לא ירית בי?" שאל והבטי בו "כי רציתי לדעת למה" אמרתי והוא גיכח. "לא, מגלל שאת לא יכולה להרוג את האדם ביחיד שהתייחס אליך כראוי, היחיד שהיה אכפת לו ממך" אמר והבטי בו בכעס "לרצוח את ההורים לי זה לא דיוק אכפתי" אמרתי והוא הביט בי במבט שאני לא יכולה לקרוא "מה תעשה לי?" שאלתי לאחר שהיה שקט לזמן ארוך. "תלוי בך. מה את בוחרת?" שאל והבטי בו "אם את חוזרת בשקט לחדר שלך ומתנהגת כאילי לא ידעת על זה מתחתחילה או שלא ואת עומדת לבלות את הזמן שלך פה, קשורה לכיסא ואם תכעיסי אותי או תעשי מזהו שלא מקובל עליי אפילו להוציא צליל תחטפי על זה" אמר ובלעתי את רוקי. "לחדר" אמרתי והוא חייך. לא מתחשק לי לשבת פה. מתחשק לי עכשיו להתקלח. הוא חייך ושיחרר אותי. הוא חיבק אותי ואני נאלצתי לחבק אותו. הוא ניתק עם חיוך על פניו "אני שמח שאת מבינה" אמר והנהנתי בכעס.
הביאו אותי לחדר שלי וה קלחתי והבטי דרל החלון אל הביניינים שמוסתרים באפלה.
ראיתי שהשומרים חושדים במשהו ונאנחתי הלכתי לשולחן והוצאתי כלי ציור. ציירתי רחוב אפל ואז תינוקת מכוסה בשמיכה אפורה. כל הציור חשוך ואפור שחור ורק העיניחם הם כחולות. הבטי בעינים וראיתי ניצוץ. כמו של כוכבים מעל הביניינים. רק רגע, הצלפים! לקחתי מראה והחזקתי בה מביטה בי. נשכתי על הספה מחזיקה את המראה באוויר שידיי מושטות למעלה ומכוונת את המראה לחלון ושגם יראו אותי. ראיתי עמדת צלף ועוד אחד. הם מחכים לאות!
קמתי והנחתי את המראה. ההורים שלי מתו כי הבת של דן התאהבה בסוכן ממשלתי. מתברר שהכל התחיל עם הממשלה, כמה אירוני.