רוצחת

פרק 6

קמתי ועשיתי את אירגוני הבוקר. והתלבשתי. קראו לי לחדר אוכל והתיישבתי שם ואז דן הגיע. לא יכולתי להסתכל עליו בעיניחם. הבן אדם שכה סמכתי עליו בגד בי בצורה מכליאה ודוחה כזאת. הרס את האמון שלי בו.
הוא התיישב "בוקר טוב" אמר ונלחמתי בלא לקפוץ עליו ולחנוק אותו. "ב.בוקר אור" אמרתי בהתחלה קצת גמגום ואז אמרתי את זה ברוגע. הגישו לנו את האוכל ולא יכולתי לאכול, לחשוב שהאוכל הזה ,האוכל של דן, האיש שכול חיי חיםשתי, התשובה לשאלה שרדפת אותי, למה ההורים שלי ההשאירו אותי ברחוב ונטשו אותי כזאת ילדה אומללה? למה?..
"למה את לא אוכלת?" שאל "אני לא רעבה" אמרתי "אני יודע מי זו הבת שלי, מה קר.." שאל וקטעתי אותו בצעקה "אני לא הבת שלך!" צעקתי עליו מאבדת את זה כבר והוא הביט בי בכעס. "אנחנו סיכמנו משהו נכון?!" שאל והבטי בו בכעס. "מה אכפת לי!" צעקתי עליו לוקחת את הסכין ומפילה אותו שהסעחן צמודנ לצווארו. שניה מלחתוך את הגרון שלו מעחםים אותי שומרים. אני נלחמת איתם ואניממנחשת שיש שלושים עליי והם יותר מידי. הם מצליחים לםתוס אותי ולהחזיר אותי לאותו כיסא מזורגג. הם חיברו אותי לכיסא והכניסו לי מכות. גופו בתמוטט כלםי מטה. לא היה לי כח. "את הילדה שלי וכדי שתפנימי את זה!" אמר צועק וירקתי עליו בפנים "אני לא הבת שלך ולעולם אני לא אהיה!" צעקתי עליו והוא בתר לי בחוזקה. הם שיחררו אותי מהכיסא ואיזקו את ידיי ורגליי וחיברו את האזיקים בשרשרת ואז דחפו אותי לאז תא מסריח עם סורגים, נראה כמו תא מעצר רך בחדר. "אני שונאת אותך!" צעקתי והגברים היו שם לא הפסיקו להכות אותי. עפתי לקיר והרגשתי כאב בכול גוםי, איזה כאב לא זרם בגוף שלי. "תניחו לה לבינתיים, אבל אם תגיד עוד משהו תחסקו לה את האחיזה באזיקים" אמר והתקדם לדלת. "ח..חשבתי שאהבת אותה" אמרתי והוא עעצר מביט בי בכעס. "חשבתי..ש..שאתה אוהב אותי כ.. כמוהה..כמו בבת שלך." אמר בכאב והוא רק הביט בי. "אתה יכול להכאיב לי כמה שאתה רוצה, לגרום לי להיכנע כמה שתרצה, כמה שתנסה, אבל כם אם ץצליח, וזה רוב הסיכויים שיקרה, תזכור שאני לא באמת הבת שלך.. אני..אנ..אני ניצן גולדשטיין" אמרתי והוא הביט בי בכעס ואז קיבלתי בעיטה לבטן. דם יצא מפי שוב ושוב מכה אחר מכה.
הם הכו בי שוב והתחלתי לדמם. "תניחו לה ותשמרו, אבוא לםה בקרוב ותניחו לה כוס מים" פקד דן ויצא מהחדר. הך יצאו והשתעלתי קצת. התיישרתי לישיבה ןהחזקתי במותן שלי מנסה למנוע את הכאב בבטן.

לאחר שעתיים

"תהנו מזה כל עוד אתם יכולים" אמרתי והם הביטו בי אדישים כקרח. "זה בסדר, אתם יכולים לא להגיב. אני יודעת שאתם נהנתם מזה, כל שומר פה חלם על זה" אמרתי והם הזקפו מנסים להתעלם ממני. ניסיתי לקום וכאב לי נורא. כאב חד בבטנח. לא היה לי כוח להרים את החולצה אז קרעתי חלק ממנה רואה שחתיכת ברזל תקועה שם. הזקפתי בכאב, הדלת נפתחה ולא הוצאתי את הברזל. אך הוציא האבד יותר דם. הבטי קדימה רואה את דן. "יש לך הזדמנות לבחור בדרת הקלה" אמר יורד להביט בגובה עיניי. הבטי בו והוא בי. ירקתי עליו והוא עם את עיניו ממעשיי. "אני לא הבת שלך והחיים לא אהיה" אמרתי והוא פקד לפתוח את התא הם לקחו אותי שזעקות כאב יוצאות מפי מכול תנועה שי. הן הושיבו אותי על הכיסא ואיזקו אותי אליו. "דן סימן משהו ואז ההוא לקח פטיש "אם אתה מתכוון לשסור לי את העצמות אז קדימה" אמרתי בכאב והוא גיכח. הור ירד למותן שלי ןשם יד על מותני שבה הברזל. התכווצתי בכאב. "הזדמנות אחרונה" אמר והבטי בו בכעס "לא" אמרתי ובין שניה הרגשתי את הברזל נכנס עוד יותק לתוכי. צרחתי בכאב "תכניס לה את הברזל תוך כל דקה" פקד דן וכך הוא עשה.

לאחר עשר דקות

הואהכניס עוד יותר את הברזל וצרחתי בכאב. זה כואב מידי.

פלאשבק

"איך קוראים לך?" שאל האח המאמץ שלי "ניצן" אמרתי עם חיוך מאושר ושמח. אימצו אותי, למשה אכפת ממני. "יופי, זה יתאים" אמר ולא הבנתי "מה יתאים?" שאלתי לא מבינה "המשרתת ניצן" אמר ומביא לי בגדי מנקה. "קדימה!" צעק עליי ושהייתי קפואה מהלם הוא פשוט סתר לי. זו הפעם שהבנתי שלאף אחד לא אכפת ממני.

סוף פלאשבק.

תמונות של המשפחה המאומצת שלי מכים אותי, מקללים אותי, מפשיטים אותי, מתעללים בי. הברזל נכנס שוב לעורי ואז הזקפתי בבת אחת בצרחת כאב.

"כל הכבוד מתוקה" שמעתי קול נשי וראיתי בת ובן במתושתש. לא ברור. "אין, הבת שלנו חמודה" נשמע קול גברי. "זו הבת שלנו, ניצן" שמעתי את הקול הנשי ואז הדלת נפרצת. וירייה. "אהה!" צרחה נשמעה. "אנחנו אוהבים אותך ניצן" שמעתי בערפול קול נשי "אל תשכחי מי את" שמעתי קול דברי ואז בכי פרץ ממני.

התנשפתי בכבדות."תכה חזק יותר" פקד דן. "ת..תע" ניסיתי לדבר אבל כל מה שאיי פעם חוויתי חוזר עליי "תעצור" אמרתי והוא עצר "תסכימי להיות ביתי מבלי עוד בעיות?" שמעתי את דן והרמתי את ראשי מביטה בו והוא צועד מהר לאחורנית. "מהר תשחררו אותה!" צעק ועשו זאת במהירות. הרגשתי שמרימים אותי ושמים אותי על אלונקה ורצים לחדר הרפואה. הוציאו לי את הברזל והגוף שלי בבום קפץ.

"יש פה תינוקת" שמעתי קול גברי "מי השאיר אותה כאן?" שמעתי קול נשי "לא יודע" שמעתי שוב את הקול הגברי "טוב תכניס אותה" שמעתי שוב את הקול הנשי. הרגשתי שמרימים אותי. "רק רגע" שמעתי את ה-ול הגברי "מה קרה?" נשמע הקול הנשי "יש ףה שם" נשמע הקול הגברי "ניצן" אמר משלים והביט בי שפניו מתושטשות.

גופי נחת חזרה והרשתי במבחרים רותי למכונה ושמים לי מחטים. הבטי הצידה דרך המראה רואה את שפניי אדום וכחול.
הבסטי בצידה רואה את דן שמביט בימ ואז שחור.

התעוררתי שאני במיטה עם מכונת הנשמה. הבטי הצידה ואז ראיתי את דן.
מבלי לחכות הוצאתי ממני רת המחטים שהוא ישר קם והורא לי לחזור לשכב. הסרתי ממני את המכונת הנשמה וקמתי. מאבטחים איבטחו את כל החדר. הלכתי בחוסר איזון למקלחת פתחתי את הדלת ונכנסתי, הבטי במראה רואה את פניי חיוורות בצורה מטורפת ואת הורידים והעורקים בולטים מעט בצדדים.
יצאתי מחוץ לחדר המקלחת בחוסר אידון הבטי בדן והוא בי. הוא פקד עליי לחזור ואני רק לקחתי דף ועט התיישבתי והתחלתי לצייר. ציירתי את עצמי כילדה ואז קמתי לוקחת סכין שכולם מכןונים אליע אקשחים וניצתי אותה בציור שננעץ גם בשולחן.
הבטי לאחור בדן. "רצית שאנח אשבר, בבקשה נשברתי" אמרתי והוא הביט בי בוחן אותי. "נשברתי מהיום שרצחת את הוריי" אמרתי