רוצחת

פרק 7

עבר שבוע מאז שגילתי שדן הרג את הוריי הביולוגים. הייתי ביומיים בראשונין ען האבטחה ומגלל שאני לא רוצה אבטחה עליי אז אני פעלתי לפי ההוראות של דן. הוא קרא לי לארוחת ערב, הלבשתי שמלה שחורה וג'קט, אני מנסה כמה שיותר להתאבל. יצרתי שאני לבושה בהתאם והובילו אותו לחדר האוכל. ראיתי שיש שם משהו מבוגר ולידו מישהו צעיר. נכנסתי והתיישבתי ליד דן. "קראל תכיר את ניצן" אמ דן וקראל בחן אותי.
"ניצן זה קראל ובנו דרק" אמר והנהנתי. "שלום" אמרתי עם חיוך לוחצת את הידיים של שניהם. אכלנו ושיחחנו מעט. הבטי בארוחה שלי ולא הייתי רעבה כל כך. "ניצן, למה את לא אוכלת?" שאל דן והבטי בו. "אני לא כל כך רעבה" אמרתי והוא הנהן בחיוך. "אז מה בעצם מביא אותכם לפה?" שאלתי לאחר שקט. "תכנון האירוע" אמר קראל ולא הבמתי "איזה אירוע?" שאלתי לא מבינה "האירוע החתונה שלך ושל דרק כמובן" אמר ולבי החסיר פעימה. הבטי בדן והוא הביט בי. "מתי חשבת לספר לי?" שאלתי הכי נימוס שאני יכולה "תדברי יפה ואני לא חייב לעדכן אותך" אמר אדיש והייתי בהלם. קמתי והלכתי ליציאה אך השומרין חסמו לי את הדרך, הסתובבתי לאחור בכעס מביטה בדן. "תן לי לצאת" אמרתי והוא הביט בי שקראל ודרק צופים במחזה שקורא כאן. "תשבי" פקד אליי והסתובבתי לחייל שחסם את דרכי. הבטי בעיניו וכפי שאני מכירה את השומרים יש להם סכיני חירון בחגורה במותן.לקחתי את הסכין במהירות מכוונת לצווארו מסובבת אותו שאני עם הסכין שנייה מלחתוך אותו. אקדחין כוונו אליי. "תן לי לעבור" אמרתי שקריתי שיש מלא שומרים שחוסמים את הדרך "לא" אמר בקשיחות והחלטתיות "אתה יודע שאני רוצחת חסרת רחמים" אמרתי והוא חייך "אחריי" אמר ותכנית הוא צודק. אני הרוצחת הכי אכזרית וחסרת רחמים אבל קודם יש את דן, לכל אחד יש מורה. "תן לי ללכת או שנשבעת לך אני רוצחת אותו" אמרתי בכעס והוא גיכח "תרצחי, יש לי מיליוני אנשים" אמר והבטי בו בכעס באתי לעשות תמועה אך הוא עצר אותי "ודרך אגב, הוא אלמן. אם ילדה בת שנתיים. סליחה שעצרתי אותך" אמר מחייך והבטי באיש. הוא אלמן? עם ילדה בת שנתיים? אם אהרוג אותו הילדה תשלח לבית האומנה. הבטי בכעס בדן "אתה משקר, אתה סתם מנצל את החולשה שלי" אמרתי הףבכעס מחזקת את אחיזתי "את יכולה לרצוח אותו ולראות בנצמך, אבל רק שתדעי, לא תוכלי להחזיר אותו לחיים" אמר מחייך והבטי בו. הקשחתי את מבטי. הבטי בו ואז בדן. החזרתי את המבטים לשניה. להאמין לו? או לא?..
עצמתי את עיניי בחוזקה. הוא משקר הוא משקר. הוא לא!..
הורדתי את הסכין ודחםתי את השומר קדימה והוא נםל לרצפה. החזקתי בסכין וזרקתי אותה הצידה. הסכין נענצה סניטימטר מראשו של אחד השומרים. "סיימת עם הדרמה?" שאל והבטי בו בכעס. התיישבתי חזרה בכיסא והוא לקח ממני את הצלחת והסכום.
אני חייבת למצוא לשלוח לסוכנים את המיקום, אות עזרה, משהו.

הם סיפרו לי שהוא כבר שמה עליי והוא בעניין ולי אין תגובה בנושא, אני אצטרך להינשא לו כדי לאחד את שני הכנופיות. אם אני ינסה משהו, דן יראה לי מהו כאב והכאב שהרגשתי לפני שבוע אהיה קמוץ ממה שהרגיש ואני כמעט מתתי. האיש אליו אני אנשא חשר רחמים. הוא יכול להרוג ילדים, אלמנים, אפילו אנשים חפים מפשע. הוא יותר גרוע ממני. דן הרוצח הכי אכזרי אחריו יש את קראל ואז את דרק ולאחר מכן אותי. ממש משפחת פשע קטנה ורוצחת. החתונה בעוד יומיים. הם לא מחכים. יש לי יומיים להתאהב בו או שאני מתחתנת בכוח. יש עליי שמירה 24/7. אני לא זזה ללא שמירה, דן יודע שזה לא מוצא חן בעיניי ולכן הוא מתנהג בכוח. הייתי עם סכינים בידיים. כל החדר מאובטח באנשים. דרק יושב על המיטה בוחן אותי. לקחתי סכין מהחפיסה שבידי וזרקתי אותה תופסת. "אז מה...את מתכוונת לדבר איתי?" שאל דרק עם הקל המשעשע שלו. תפסתי בסכין וזרקתי ללב. המטרה היא בן אדם. "אין על מה לדבר" אמרתי ולקחתי את הסכין השנייה משחקת איתו. "בקרוב את תנשאי לי..תצטרכי לדבר" אמר ויכולתי לדעת שהוא שמח מזה. הקךצתי את הסכין באוויר. היא הסתובבה ואז האחזתי זה וזרקתי אותה לצוואר. "מה זה קרוב..יומיים" אמרתי מעיפה אליו מבט לאחור והוא חייך מרוצה מעצמו. לקחתי את הסכין השלישי שיחקתי אותו באצבעות. "אני מכיר את הסיפור שלך" אמר ואז זרקתי את הסכין לאחור. הבטי לאחור רואה את הסכין צמודה לראשו. הוא היה המום והביט בי ואנח בו. התקדמתי אליו בכעס. "אתה לא יודע כלום, אתה לא מכיר אותי אז אני מציעה לך להפסיק לדבר כאילו כן" אמרתי מוציאה את הסכין מהקיר ומבטו הפך לקשיח. "אני יושע על הוריך, על הבית האומנה, על המשםחה שאימצה אותך ועל דן. אני מכיר את כל הסיפור. אני יודע בכל יום מה עבר..." אמר וקטעתי אותו שמשעתי בחולצתו קדימה לרצפה וכיוונתי לצווארו סכין. "אתה לא יודע כלום!"צעקתי עליו והוא תפס בידיו מסובב אותה ומלפי שהספיק לעשות תנועה הוא זורק את הסכין הצידה מחזיר בצווארי מרים אותי ומפיל אותי לרצפה שהוא חונק אותי. "אני לא צוחק איתך, אני לא הגיד על מה שעשית עכשיו עלום לדן, אבל בפעם הבאה שום דבר לא יעזור לך" אמר והבטי בו בכעס. הוא עזב אותי והתרחק ממני הוא נשנב על המיטה וקמתי בעצבים. בדקתי את הראש שלי וראיתי שיורד לי דם. הלכתי לשירותים והוצאתי את התיק עזרה ראשונה. חיפשתי חומר חיטוי כי ראיתי שיש לי גם חתך קטן. מצאתי והלקחתי חומר חיטוי וחיטתי את הפצע. חתכתי חתיכה מהתחבושת וניסיתי לחבוש את היד שלי. לא הצלחצי מספר פעמים והתעצבנתי. זרקתי את הכל על הרצפה. הבקבוק חיטוי התנפץ ונשפתי בכעס. נאנחתי והרמתי את הדברים. נחטחתי מהזכוכית וכסאמק שוב דבר לא מצליח לי!.
השחלתי את ידי בשערי. יצאתי מהחדר השירותים "ת..תנקו את זה" אמרתי לשני השומרין והם ישר עשו את דבריי. "תחבשי את הפצעים, זה יזדהם" שמעתי את קולו של דרק "עזוב, זה כבר יתרפא לבד" אמרתי אפילח מהלי להביט בו. הלכתי למדרגות שבחדר לקומת גג, לסמן לצלפים לחדור פנימה אך השומרים חסמו לי את הדרך. נאנחתי, פקודות של דן. אני חייבת להוציא עצבים. אני חייבת עיסוק. חיפשתי משהו לעשות. לצייר הם לא נותנים לי. אז חיפשתי איזה משלק מהילדות שנשאר כאן. ראיתי פאזל 2000 חלקים ובוצאתע אותו.השומרים ישר הניחו יד על האקדח. "יואוו תנשמו כולה פאזל" אמרתי והתיישבתי על הרצפה פותחת את הקופסא. התחלתי להוציא את המסגרת ולהרכיב. "אז את אוהבת פאזל?" שאל דרק בהתעניינות. "כן, זה משחק שמרכיב את עצמו" אמרתי מחברת את החלקים לאט לאט, בודקת אחך הם ממוקמים. "תמיד יש את החלק שירכיב את האחר, למשחק יש מלא חלקין ולכולם יש היגיון." אמרתי ואז נאנחת "חהל שלא כמו בחיים" אמרתי והוא שתק. "את בכוונה לא רוצה להינשא לי?" שאל וועצרתי מביטה בו "כן" אמרתי והוא הנהן. "את יודעת שאם לא מאהבה אז בכוח" אמר והנהנתי. "אל תדאג, יש לי נפש חזקה" אמרתי והוא הנהן "עד שמדברים על המשפחה שלך" אמר ועצרתי את התנועה בלהמשצך מביטה בו והוא הביט בי "את מוזמנת להמשיך את המשחק שלך, אבל פאזל זה לא כמו החיים. פזאל תמיד יש פתרון בחיים לא תמיד יש פיתרון ולחתונה אין פתרון, את תנשאי לי וזה אהיה בתנאים שלי" אמר והבטי בו בכעס. הוא קם וחזר למיטה ומוציא את הטלפון מתעסק איתו. הכנסתי את החלקים לקופסא בעצבים והתיידבתי בשולחן. אני חייבת לעשים לזה סוף ואני אשים לזה סוף עכשיו. אני הולכת לספר את האמת לדן.