כתבתי פרק שלם והוא נמחק לי, אני מטומטמת! אז אני כותבת לפי הזיכרון, לא יצא פרק טוב כל כך, סורי.
נקודת מבט טאהיונג:
קמתי בבוקר בלי רצון כי הייתי חייב, למה הוא לא יכול לשלוח אותנו לחופש נורמלי? התלבשתי מהר בבגד ים קצר ולקחתי איתי ביד סנפירים, הוא אשכרה רוצה שאנחנו נשמחה מהים לספינה ובלה בלה בלה בזמן שהוא מפנטז על העוזר שלו. למה הוא לא יכול לעשות גם חלק מהעבודה? לא נראה לי הוא קם איי פעם מהכיסה שלו, העוזר שלו עושה הכוול במשרד ואנחנו מלכלכים את היידים בשבילו. הלוואי והוא יעביר לי את העבודה שלו והוא ילך לאיפה שהוא עם העוזר שלו. הוא יודע שהעבודה שלו זה החלום שלי ואם יהיה לי אותה אני אעשה עבודה, לעומתו.
הלכתי למעלית, נכנסתי ולא היה שם אף אחד, שמחתי כי לא רציתי שאנשים יחשבו שאני מוזר אבל אז נכנסז מישהו וניפץ לי את המחשבות. הוא היה נראה בגילי אבל גם יותר צעיר ממני, הוא היה ממש חמוד, ממש הטעם שלי. ראיתי איך הוא בהה בי כשהוא נכנס אבל אני גם דיי בהיתי בו. "היי" אמרתי לו, כאילו לנסות להיות נחמד.
"הייי" הוא ענה לי והסמיק, איזה חמוד.
פתאום המעלית המטומטמת החליטה שבא לה להיתקע.
"שיט שיט שיט! אסור שזה יקרה לי! אני ממהר" התחלתי לצעוק ולדפוק על הדלתות
אחרי חמש דקות ככה החלטתי להודיע לג'ימין שאני לא יכול לבוא לעזור להם ושיגבו אותי אז שלחתי לו הודעה: ג'ימין תקשיב שניה, אני תקוע פה במעלית, אני לא יכול לבוא לעזור לכם אתם יכולים לדאוג לזה?
אני מקווה שזה יגע אליו, כלומר מעלית וזה. אחרי שתי דקות אני מקבל הודעה מג'ימין: עליי. הוא כתב לי ואני נשמתי לרווחה.
"אני פשוט מטומטם!" פתאום שמעתי את הילד צועק.
"מה?" שאלתי אותו.
"כלום" הוא ענה לי מבוייש, איזה חמוד.
"טוב" אמרתי לו וחזרתי לדפוק על הדלתות, שמעתי אותו אומר לעצמו 'איזה מטומטם אתה', עוד פעם והתחלתי לצחקק טיפה, ילד מוזר!
"לא נראה לי שומעים אותך, אוליי תשב?" הילד פנה אליי, נשמתי נשימה עמוקה אבל הבנתי שהוא צודק והתיישבתי מולו.
"קוראים לי ג'ונגקוק" שמעתי אותו אומר לי. מה אני אמור לעשות עכשיו? לומר לו את השם שלי?
"טאהיונג" אמרתי לו וחייכתי, אני מפחד שאני מתאהב, אסור לי להתאהב!
"נראה לי שאנחנו נתקע פה הרבה זמן, בא לך לדבר על משהו? אוליי תספר לי על עצמך?" הילד שאל אותי.
"אין הרבה מה לספר, תתחיל אתה!" אמרתי לו, לא יכלתי לספר לו את האמת עליי.
"טוב, אין הרבה מה לדעת, קוראים לי ג'ונגקוק, אני בן 24, אנשים קוראים לי הרבה דיווה כי אני כזה. מה עוד? אני מפחד בקלות אבל אני דיי חזק כלומר אני הכי חזק בין החברים שלי וגם במשפחה נעזרים בי ולא באיזה מישהו בין 30 או משהו. זהו נראה לי" הילד אמר לי, אז הוא דיי בגילי.
"בוא נבדוק עד כמה אתה חזק" אמרתי לו.
"איך?" הוא שאל אותי.
"הורדת ידים?" שאלתי אותו.
"אבל אין פה שולחן" הוא אמר לי בקול תמים.
"טוב, אז אתה חייב לי פעם פגישה עם שולחן כדי שאני אנצח אותך" אמרתתי לו והוא חייך.
"אתה מזמין אותי לדייט?" הוא שאל בקול תחמני, מה הוא רוצה ממני.
"לא שווה לך להתעסק איתי" עניתי לו, מה הבעיה שלי.
"אתה מוזר! עכשיו תורך לספר על עצמך" הילד אמר לי וחייכתי, אני באמת לא יכול לספר לו הרבה.
"טוב, קוראים לי טאהיונג אבל הרבה קוראים לי טאה או וי. כולם אומרים שאני מאוהב בעצמי אבל זה לא נכון. אני מתנהג לפעמים כמו ילד קטן והמצב רוח שלי משתנה בשניה! אז אם הוא משתנה, אם החיוך שלי יורד מהפרצוף אני מציע לך להתרחק ממני. אני בן 25. וזהו נראה לי" אמרתי לו והורדתי את כל החלקים ש...
"אז אנחנו די באותו גיל?" הילד אמר לי בחיוך, למה אני ממשיך לקרוא לו הילד? הוא נראה כמו ילד! אני לא יכול לעשות עם זה כלום.
"איך אמרת שקוראים לך? ג'ונגקוק?" שאלתי אותו.
"כן" הילד ענה לי.
"אני יכול לקרוא לך קוקי? אני מעדיף את השם הזה" אמרתי לו.
"נדיר שמישהו קורא לי קוקי, רק ההורים שלי, חברים שלי ופעם האקס שלי קרה לי ככה" הוא אמר לי ובמילים האחרונות החיוך שלו ירד.
"אקס? כלומר בן?" שאלתי אותו, אידיוט שכמותי.
"כן, אני אוהב בנים" הילד אמר לי בבושה.
"זה בסדר גם אני כזה" אמרתי לו בשביל לנסות להודד אותו.
"אז... מה קרה לך ולאקס שלך?" שאלתי אותו, למה אני אידיוט? אוף!
"הוא זרק אותי! אני לא יודע למה" הוא אמר לי בעצב, ואז מה קרה? המעלית המטומטמת חזרה לעבוד.
שנינו נעמדנו, "יופי" שמעתי אותו אומר אבל אני חשבתי ההפך, יש לי מי שיחליף אותי אז למה שהמעלית לא תתקע עוד קצת? היה לי כיף, סוף סוף לא עבדתי. אוף!
יצאנו מהמעלית והתחלנו ללכת משום מה לאותו כיוון, ראיתי אותו פונה ואני מרב טימטומי אמרתי "ג'ונגקוק?" הוא הסתובב אליי והייתי חייב להמשיך לדבר.
"בא לך להיפגש היום לקפה או משהו?" שאלתי אותו, למה אני אידיוט? אסור לי לצאת אם מישהו.
הוא חייך ואמר "ברור, אני בחדר... אם בא לך לבוא" והלך.
