היה לי פעם חבר.
לא חבר חבר. ידיד. ידיד הכי טוב.
עשינו הכל ביחד.
משהיינו מגיעים לבית ספר ועד סוף היום, בחמש.
כל הילדים מהצהרון היו הולכים הביתה ואני נשארתי לבד עם אמא ואבא.
כשהייתי עצובה, אמא תמיד אמרה לי "אל תדאגי. מחר יום חדש ואתם תיפגשו שוב"
היה לנו נורא כיף ביחד.
עשינו קרקס. עשינו גלגלון ועמידת ידיים.
הוא לימד אותי איך עושים.
בהתחלה פחדתי. חשבתי שאני לא מספיק חזקה ושאני אפול, אבל הוא האמין בי.
הוא אמר לי שאני לא צריכה לפחד ושאם אני אפול הוא יחזיק אותי.
הוא הבטיח לי.
עשינו גם הצגה יחד. שכתבנו לבד לבד.
הוא היה הנסיך ואני הנסיכה והמכשפה הרעה רצתה להפריד בינינו, אבל היא לא הצליחה.
והיה לנו כיף.
אהבתי את החבר שלי.
יום אחד, הלכתי לבית הספר וכמו תמיד הגעתי ראשונה, אז חיכיתי לו על הספסל.
כשהוא הגיע, חייכתי אליו. הוא עבר לידי עם חבר שלו ואפילו לא אמר לי שלום.
לאט לאט הכל נגמר.
לא שיחקנו יותר. לא דיברנו יותר.
לא עשינו גלגלון ואפילו לא עמידת ידיים.
בצהרון, הוא שיחק רק עם הבנים. וכשניסיתי לדבר איתו כולם צחקו עליי.
הוא לא רצה להיות חבר שלי יותר.
היה לי פעם חבר.
פעם.
