כל הזמן אמא שלי מבקשת ממני להדליק את האור במדרגות.
אני אף פעם לא מבינה למה, אבל תמיד עושה את זה, אולי אמא שלי יודעת משהו שאני לא.
כשאני מתקלחת אני חושבת המון, נראה לי שכולם עושים את זה.
רוב הזמן המחשבות שלי נסחפות למקומות קצת לא קונבנציונאלים, הן הופכות למחשבות של סופרים.
ואני לא מתכוונת למחשבות חכמות או מתנשאות, אלא למחשבות מפורטות ובשפה גבוהה.
כל מחשבה מזדחלת למוחי כמו אויב מחוכם, אבל אויב לא מזיק כזה, אויב שבא לשבת לשתות קפה ולעשות שיחת נפש עמוקה על עשר השנים האחרונות, על הילדות שלי, נקודות החולשה שלי, מה אכלתי לארוחת בוקר, מה הצבע האהוב עליי ולמה .
המחשבה נשארת במוחי כמו אורח עיקש שמשעמם לו מדי בבית, וקופץ לאנשים ראנדומליים שמוכנים לסבול אותו למשך כמה זמן שיצטרך.
היא עוברת כל פינה במוח, מוודאת שבדקה כל דעה אפשרית,כל צד בנושא, וגם אחרי שהלכה היא דואגת לקפוץ מידי פעם, להטיל שוב ושוב ספקות על גבי ספקות על כל מה שאני יודעת.
ואז באה עוד אחת, וכל אחת יותר גרועה מהקודמת, כל אחת עוברת את אותו תהליך אבל בצורה שונה בכל פעם, והן באות בלי להפסיק, אחת אחרי השנייה בלי לנוח או לתת לי לנוח אפילו לשנייה.
והנה.
ראיתם איך אפשר לחפור במשך שעה רק על דבר אחד?
אלה הן המחשבות שלי.
אולי אלה תופעות לוואי לתולעות ספרים. במיוחד כאלה שקראו את הדרך של יובל ואמאש'ך.
היום אמא שלי לא הייתה בבית.
הדלקתי את האור במדרגות.
לבד.
בלי שהיא תבקש.
ופתאום הבנתי מה שרק אמא שלי ידעה עד היום.
