אנחנו רוצים למות. רוצים להרוג את עצמנו.
זה מין דחף בלתי פוסק כזה.
נולדנו בטעות, אנחנו מיותרים לגמרי.
אנחנו חושבים שאנחנו לא חשובים בעולם הזה. שלא נחסר לאף אחד.
וגם אין לנו למה להישאר. אין לנו מה להפסיד.
כאב שבא מכל מקום אפשרי לוחץ עלינו לברוח מכל מה שקורה. לברוח מהעולם הזה.
אז למה אנחנו לא מתים וזהו?
כי כיאה לילדים כמונו, אנחנו מטילים ספקות. בעצמנו, במחשבות שלנו.
מה אם יש מישהו שעדיין אכפת לו?
אפילו מישהו אחד בעולם הזה, שיש לו כל רגש שהוא כלפינו,
מה אם הוא ייפגע?
ואולי עכשיו אין לנו מה להפסיד, אבל מה אם מחר יהיה?
מחרתיים?
שנה הבאה?
נפספס עתיד מזהיר בגלל הווה כואב?
וגם לילדים כמונו, לא מתאימה עכשיו לוויה.
זה מדכא מדי.
הלוויה של עצמנו תהיה טראגית מדי.
מה אם אף אחד לא יבוא?
מה אם יכעסו עלינו? יאשימו אותנו? יחשבו שהיינו ילדותיים ואגואיסטים?
רק זה חסר עכשיו.
אז אנחנו לא הורגים את עצמנו.
בינתיים.
אבל הדחף לא עובר.
הדחף למות, להרוג את עצמנו, הוא רק גובר.
אז אנחנו מוצאים דרכים אחרות כדי למתן את הדחף הזה.
אנחנו פוגעים בעצמנו, בגוף שלנו, כאילו שהוא אשם בכל מה שעובר עלינו.
צלקות קטנות שמזכירות לנו בכל יום את מה שעברנו.
מזכירות לנו שעברנו.
ואולי נצטרך אומץ. ועוד טיפה אגו.
ואז נהרוג את עצמנו.
נפספס עתיד יפה, שאין לנו מושג מה יקרה בו.
נפגע באנשים, שבינתיים ככל הנראה לא שמים עלינו.
כי רק אחרי שנמות,
אולי אז יאהבו אותנו.
אולי אז הכל יתחיל להסתדר.
ובינתיים, נמשיך לחשוב מחשבות אובדניות, ונגיד לאחרים
שהתאבדות,
זו לא הדרך.
