מאז שאני קטנה לימדו אותי לשאוף להכי גבוה.
אבל בשביל ההורים שלי, הכי גבוה זה להיות טובה בלימודים.
להוציא את הציונים הכי טובים, בגרות מלאה ומושלמת, בשביל שבעתיד אני אוכל לעבוד בעבודה שבכלל לא מעניינת אותי ולהרוויח כסף שבכלל לא עומד לי מול העיניים.
במורים אף פעם לא האמנתי.
הם באים לעשות את העבודה שלהם, וכמו שאמא שלי אמרה, להרוויח כסף, שבשבילו הם גם למדו בזמנו.
אף מורה כמעט לא רואה בתלמיד ילד, בן אדם.
אנחנו מכונות שמעבירים אליהן מידע.
כשאנחנו מדברים או חס וחלילה מפריעים למורה להעביר שיעור, אנחנו האויב הכי גדול שלהם.
אף פעם הם לא חשבו שאנחנו עושים את זה בשביל שיראו שאנחנו גם אנושיים, לא רק מכונות של ציונים.
ואיך קוראים לי?
הודיה?
כבר לא מרגישה ככה.
97.
85.
56.
אלו השמות שהתחלתי להתרגל אליהם.
כנראה זה כתוב לי על המצח ולא שמתי לב.
וכשהשם מגיע ל56 ופחות, אני כבר לא אותו בן אדם.
אוי ואבוי.
אני אנושית.
איך זה יכול לקרות? אני הרי מכונה.
מכונה שקורעת את התחת שלה ואין לה זמן לעשות שיעורים במתמטיקה בגלל מבחן אחר בכימיה.
מכונה שאנשים מסביבה מתים, משפחות מתפרקות, אבל לה אסור להניד עפעף.
היא מכונה.
היא צריכה להוציא ציונים גבוהים כמו לחמניות לא משנה מה קורה, אחרת העולם יקרוס.
גם מכונות נשחקות.
הן מתקלקלות בגלל עומס יתר, לחץ, מכות.
שכחתם שאני אנושית.
ואם אתם עושים לי מה שעושים למכונה, אתם הורגים אותי באיטיות.
ואז גם מאשימים אותי.
"הכל באשמת היצרן- חינוך זה הכל"
חינכו אותי לשאוף לגבוה.
חבל שאתכם לא חינכו להיות בני אדם
ולהבין שגם אני כזו.
זה השיר הכי קרינג'י לשים פה אבל גם השיר שהכי מתאים...
אנחנו רק עוד לבנה בחומה
