מצאתי אותה הבוקר במקלחת, עירומה. הבגדים מאתמול עדיין היו עליה, אבל החיים שלה כבר לא. היא נראתה כל כך שלווה, כאילו טוב לה יותר בלעדיי.
הכנתי קפה. חתכתי מהעוגה שהיא הכינה, אבל לא הייתי מסוגל לאכול אותה. במטבח מצאתי פתק. "אל תאשים את עצמך."
הדמעות עומדות בגרון, מנסות לשסף אותו מבפנים, אבל לצאת הן לא מוכנות.
היא הייתה בחורה כזו, ששמרה הכל בפנים. היא חשבה שלא ידעתי על החתכים, השריפות, הכדורים שמונחים בשידה שלה, ליד הספר שהיא קוראת כבר חצי שנה, ומתרוקנים במהירות יום אחרי יום.
ואולי לא הייתי מספיק טוב בשבילה, כי הבנתי אותה יותר מדי.
אני לא מרגיש בנוח ששואלים מה קרה לי ביד.
אז שתקתי. נתתי לה לעבור את זה לבד, זו הייתה השיטה שלי
פעם בכל ערב לפני שהלכנו לישון, היינו מסתכלים. מסתכלים עשר דקות, בשקט מוחלט, חיוך על הפנים, מוקסמים אחד מהשני, עושים אהבה עם העיניים. וזה היה מספיק לנו. עד שאיבדנו אחת את השני.
ואולי אני מקנא בה. היא נמצאת במקום טוב יותר, רחוקה מהעולם.
חשבתי על זה שהיא לא הספיקה לקרוא את הספר שלה. הסימנייה נמצאת בעמוד 205, נשארו לה עוד 50 עמודים, והיא לא קראה אותם, היא אף פעם לא תדע מה הסוף של הסיפור, זה לא יישגע אותה שם למעלה? או למטה?
סיימתי את הספר בשבילה
הגיבור והגיבורה נפרדו בגלל מרחק, והגיבור עשה אסיד עם חברים באיזה יער.
הוצאתי את הסימנייה מהספר, והחזרתי לשידה.
היא הייתה מוכנה למות בשבילה ולא לחיות בשבילי
לקחתי את הפתק איתי, נכנסתי למקלחת
הרמתי את הגוף שלה טיפה וישבתי מאחוריה בתוך אמבטיית הדם
ליטפתי את הלחי שלה ונישקתי אותה
סכין הגילוח המפורקת כבר הייתה מוכנה
הרמתי אותה והנחתי ביד שלה תומך עם ידי שלי
כיוונתי לוורידים
