Hi guys,
You probably wonder why I'm writing on my naive language ATM.
I wanted to check my style on my naive language. And I thought it would be easier.
You can use google chrome and translate the website if you desperate.
מתי צ׳יאקי התחילה? מתי צ׳יאקי התחילה להרגיש בצורה כזאת? ריקה, בודדה, כל יום היה בשבילה אותו דבר, אותו סדר יום.
בלי שום רגש, בלי שום עיניין. מתי היא התחילה לחשוב ככה? שלאף אחד לא אכפת ממנה? שאפילו עם היא תמות אף אחד לא ישים לב. זה יהיה רק בנאדם פחות, זה הכל.
הדבר היחיד שהביא לה עונג זה משחקי מחשב. להעמיד פנים שהיא דמות אחרת, הדמות הראשית. בעולם אחר, שלכל הדמויות אכפת ממנה. ולפתור משימות עד שהמשחק נגמר.
זה נהיה אובססיה שלה. היא מצאה את עצמה משחקת בעוד ועוד משחקים במחשב ובקונסולות אחרות עד שרוב היום היא בקושי יצאה מהחדר.
אבל זה החמיר, כל המחשבות האלה, כל הרגשות האלה, היא פשוט רצתה לצרוח, לברוח מהחדר, לברוח מהעולם הזה. אבל זה לא קרה, ברור שזה לא יקרה. מגיע לה איך שהיא מרגישה. כל דבר טוב אצלה נהפך לרע, לזבל. כי היא זבל.
היא פשוט ישבה בפינה, מחבקת את הברכיים שלה.
אם היא יכלה למות
אם היא יכלה למות
אם היא יכלה למות
העולם היה יותר טוב. רק בנאדם פחות, אף אחד לא ישים לב.
"הצילו.." היא מילמלה בשקט. כל המחשבות האלה, הרגו אותה מבפנים, מוות איטי ומייגע.
"הגיימרית האולטימטיבית" איזה בדיחה. "תודה שסבלת כל השנים והאלה ומה שעשית כל היום זה לשחק משחקי מחשב ולהתרקב בפנים ומבפנים!" היא צחקה קצת מהמחשבה הזאת.
היא חשבה על לא להגיע לבית הספר הזה. למישהו יותר טוב מגיע המקום שלה בבית הספר הזה. לא לצ׳יאקי.
ועתיד מובטח מסיום בית הספר? העתיד המובטח היחיד שלה זה למות.
היא רצתה למות כבר כמה זמן. היא חתכה את היד שלה כבר כמה חודשים. זה כאב, אבל זה היה ממכר, היא התמכרה לכאב. הכאב הביא לה עונג. שעוד מעט. עד מעט היא לא תחייה כבר. עוד מעט. הכל יגמר.
היא לא יודעת איך היא שיכנעה את עצמה להגיע לבית הספר.
אבל היא הגיעה והיא מצאה את עצמה יושבת בכיסא האחורי ליד החלון בכיתה מלאה ב14 סתומים.
לכל אחד היה איזה תואר מיוחד אחר. רק לה היה איזה תואר משעמם ומעפן. כמוה.
כניראה מגיע לה תואר כזה.
בזמן שכולם דיברו זה עם זה וצ׳יאקי הסתכלה. היא החליטה לשחק במשחק בקונסולה שלה. היא לא ידעה למה היא קנתה אותה בצבע ורוד, זה היה פשוט נראה חמוד בחנות. אבל עכשיו היא מתחרטת שהיא חא קנתה בצבע שחור, שחור כמו הנשמה שלה.
היא התחילה לשחק במשהו רנדומלי שהיא לא שמה לב כלכך לב למה שהיא שיחקה.
"תראי את כל התלמידים לכיתה שלך, מדברים זה אם זה. נהנים. לא שמים לב אלייך בכלל. את סתם מיותרת פה."
"שתקי!" צ׳יאקי צרחה בתוך הראש שלה.
"רוצה לבדוק?~ תצאי ותראי שאף אחד לא ישים לב לזבל כמוך~ אפילו התואר שלך זבל כמוך~ את לא שווה כלום~~ אפילו זבל יותר טוב מימך!"
היא שמה ידיים באוזן, גרמה לקונסולה ליפול אבל לא היה לה אכפת, הרעש הזה, המחשבות שלה. הם כאילו רק התחזקו והתחזקו. אם קצת האומץ שהייתה לה היא רצה מהכיתה. רצה במסדרון ללא כל מטרה. שמה היא פגשה אותו. יותר נכון נדפקה בו.
"היי? הכל בסדר?" הוא שאל שהוא תפס אותה בידיו. היא הייתה חיוורת ורועדת.
"צריכה ללכת לאחות?" (Nurse lol)
"מה?" היא ענתה. היא בקושי שמעה אותו, אבל לפחות הרעשים הפסיקו.
"האחות.. את צריכה ללכת אלייה? את חיוורת.." הוא שאלה בדאגה.
היא הזיזה את ראשה בשלילה. "אני בסדר. תודה."
"אני לא קונה את זה." הוא אמר שהוא שילב את ידיו והסתכל עלייה בגבה מורמת.
היא ציחקקה קצת. "תודה אבל לא מגיע לי העזרה שלך. חוץ מי זה, כדי לי לחזור לכיתה."
"אני מלווה אותך." הבחור אמר כעובדה. צ׳יאקי נאנחה והזיזה את ראשה בחיוב.
"איך קוראים לך?" הבחור שאל אותה. "נאנאמי. נאנאמי צ׳יאקי." היא ענתה.
"לך?" היא שאלה בחזרה. "הינטה. הינטה האג׳ימה."
היא חייכה קלות. "יש לך שם נהדר.." היא החמיאה רק לראות אותו מסמיק. "ת-תודה. גם לך."
"לא הוא לא, אבל תודה." היא הודתה לו בכל זאת, למרות שהיה לשם שבול כמוהה. זבל.
"לא באמת. יש לך שם יפה. אל תחשבי אחרת."
היא הזיזה את ראשה לחיוב. "אני אשתדל." הגיימרית אמרה. הוא היה עקשן כמוה.
בסופו של דבר הם הגיעו לכיתה שלה. הם נפרדו אחד מהשנייה.
היא נכנסה לכיתה, לקבל חיבוק מבלונדינית סוניה היה שמה?
"את בסדר? דאגתי לך. כולנו דאגנו לך!" היא אמרה, הסתכלה עליה בדאגה.
העיניים שלה נפתחו בתדהמה. היא הסתכלה על תלמידי הכיתה. לחלק היה מבטים מודאגים, לחלק היה נראה כאילו לא ממש אכפת.
היא הסתכלה על סוניה לפני שהיא הינהנה.
"תודה.." היא מילמלה.
היא שמחה שהיא לא שאלה אותה מה קרה. למרות שהיה נראה שהיא הייתה סקרנית.
אבל היא לא ידעה איך להסביר את עצמה.
סוניה שיחררה אותה מהחיבוק לפני שהיא הביאה לה את הקונסולה שלה. "שלך נכון?" היא שאלה.
היא הינהננה, נצנצים בעיניים של צ׳יאקי. "תודה!" היא הודתה לסוניה לפני שהיא לקחה את הקונסולה שלה.
היא אהבה את הקונסחלה הזאת. למרות שהיא בצבע ורוד ולא בצבע שחור.
"לא צריך להודות לי!" היא חייכה חיוך מלא בשמחה.
צ׳יאקי הלכה לשבת בכיסא שלה. הסתכלה על התלמידים האחרים.
פתאום מישהו עם שיער לבן ניגש אליחה, מחייך חיוך שהיא לא הצליחה לזהות איזה סוג הוא.
"דיכאון נכון?" הנער המסתורי שאל.
"מה?" היא שאלה אותו. מאיפה הוא הוציא את זה. היא לא חולת נפש, היא לא חולה בדיכאון. היא נורמאלית. היא לא משוגעת. הלב שלה דפק פעימות חזקות, היא הרגישה שהלב שלה עוד שנייה יוצא מהמקום.
"בדיכאון! את התנהגת ככה כי את חולה בדיכאון נכון?" הוא צחק צחוק משוגע. זה גרם לה להילחץ.
"ל-לא. על מה אתה מדבר?" היא שאלה אותו. מעמידה פנים כאילו היא לא מבינה מה קורה.
"אל תעמידי פנים!~" זיעה ירדה מהמצח שלה.
"תראי לי את הזרועות שלך!" הוא הוסיף.
"מ-מה?!" היא הגיבה כמעט בצעקה.
"תתני לי לראות, או שאת מפחדת מידי ואני צודק!~~"
ילדה עם שיער אדום נכנסה לסצנה. "תעזוב אותה! מה אין לך חיים שאתה מציק לה?!" היא אמרה בעצבים.
צ׳יאקי נרגעה קצת שהיא באה להציל אותה.
הוא חייך קלות לפני שהוא חזר לשבת במקומו. "תודה.." צ׳יאקי הודתה לה.
"אל תגידי לי תודה, היחד הזה ילד כאפות. דוחף את האף שלו לכל מקום!" היא נאנחה.
"קויזומי! קויזומי מאהירו!" היא הושיטה יד.
"נאנאמי! צ׳יאקי נאנאמי!" היא שיקשקה למאהירו את ידה.
צ׳יאקי מצאה כמה חברים היום. זה גרם לה לחייך.
YOU ARE READING
Just A Thought Danganronpa One Shots
FanficThis DanganRonpa oneshots book created so I could write my feelings, my thoughts and life, it going to be a bit emotional, but it's goi g to be with fantasy and my thoughts before I fall asleep! Don't be shy to ask for requests!
