לרגע

לרגע - פרק 12

פרק 12

"את בטוחה שזה בסדר?" שאלה הילה בפעם המאה, נועצת מבט חושש בבואתה שבמראה. "האודם לא סגול מידיי?"

"זה אודם ורוד, הילה, ורוד!" רגזה ויקטוריה, "והוא נראה מושלם עם העיניים וצבע העור שלך. תפסיקי להתבכיין, את נראית מושלמת כמו תמיד," הבטיחה לה, בוחנת את מעשה ידיה. היא לא איפרה את הילה הרבה; לא היה צורך, כי כפי שכולם ידעו – להילה היה יופי טבעי שלא הצריך כמות גדולה של איפור.

שרון יצאה מהמקלחת, מגבת צהובה עוטפת את שיערה ונחה על ראשה כפקעת גדולה וארוכה. "וואו, את נראית מדהים!" קראה לעבר הילה, נפעמת.

הילה הסמיקה מולה, נבוכה. היא הציצה שוב במראה, מנסה ליישב את הבחורה המאופרת והמפוארת באישיותה, ולא מוצאת לה מקום. בסתר ליבה תמיד רצתה להגיע לנשף כזה, להרגיש כמו נסיכה לערב אחד; ועם בן הזוג שלה, כך ידעה, הנשף הזה עומד לעלות על כל דמיון.

היא לבשה שמלה בצבע ורוד בהיר, עדין; בחנות הילה לא יכלה אפילו להביט בה, אך חברותיה טענו כי היא נראית בה נהדר והכריחו אותה לבחור בשמלה הזו, בעיקר משום שהילה הזדעזעה מכל שמלה אחרת שהייתה בחנות - כולן היו חשופות מידיי בשבילה, והילה ידעה שהוריה לעולם לא יסכימו לה ללבוש משהו חשוף כל כך, מה גם שהערב עומד להיות קריר.

כעת עמדה מול המראה, מהוססת ומודאגת ממה שגיא עלול להגיד ברגע שיראה את הבייבי שלו, העשירה מרעננה, לבושה בוורוד המלכותי הזה; הוא בטח לא יפסיק לרדת עליה כל הערב. אבל לא היה לה אכפת. עכשיו דווקא הרגישה יפה בלבושה, והסתחררה בחדר בגאווה. שמלת הסרטפלס מלאת הקפלים נענתה לסיבוב והחצאית הקצרה הסתובבה, מושכת אתה את השובל שהשתרך מאחוריה.

"וואו, אני כל כך מתרגשת," קיפצה הילה במקומה, עקבי נעליה נוקשים ברצפה בקול.

"איפה גיא?" שאלה ויקטוריה, שעמדה להיכנס למקלחת.

הילה הביטה בשעונה וצווחה נפלטה מפיה. "אוי, הייתי אמורה לפגוש אותו בחדר שלי לפני רבע שעה!" הזדעקה. היא אספה את הציוד שלה במהירות, מתנשפת בהיסטריה, ולא הבינה מה עובר עליה; כל עניין הנשף הזה, התלהבות משמלות, איפור והתרגשות לקראת המאורע היו דברים שמעולם לא קרו לה – תמיד נותרה אדישה באירועם מסוג זה. היא מחתה זיעה מפניה ומיהרה אל הדלת, אולם כשהרימה את ראשה מתיקה כדי לחפש את הידית, הופתעה לגלות את גיא עומד ממש מולה. "גיא!" קראה, מבוהלת, וכמעט נפלה לאחור, מסתבכת עם שובל השמלה. הוא תפס אותה ועזר לה להתייצב, והיא קלטה פתאום שהוא רואה אותה בשמלה. במצב אחר ודאי הייתה מנסה להתנהג כאילו זה לא עניין של מה בכך, אך עם כל ההתרגשות והלחץ סביב הנשף, הילה נתקפה מבוכה והסתירה ממנו את פניה.

היא הרגישה אותו, מחליש את אחיזתו במותניה כשהבין שהיא כבר לא נופלת, את מגע ידו החמים בשעה שהעביר אותה על עורה, את אצבעותיו הקרירות מלטפות את סנטרה ומנסות להסיר את ידיה מפניה. "בייב בחייך. אנחנו צריכים ללכת, זה לא הזמן להתבייש," גער בה בעדינות, מוריד את כפות ידיה לצדי גופה. הילה הסמיקה, נבוכה תחת מבטו, וטמנה את ראשה בחזהו. גיא הניד בראשו. "אני לא מבין למה את עושה כזה עניין," העיר, "רק נכנסתי, לא הספקתי להסתכל עלייך בכלל..."