לרגע

לרגע - פרק 16

פרק 16:

הגשם היכה בעוז את קירות הדירה רחבת-הידיים, ורעש הטפטוף החזק, יחד עם הרעמים והבזקי הברקים שהאירו את החדר מידי כמה דקות, הוציא את גיא מריכוז. הוא ניסה, בפעם האחרונה, לפתור את תרגיל הגיאומטריה המסובך, אך התייאש תוך מספר דקות, השליך את העט אל הדפים ונעמד. הוא ניגש אל החלון ופתח אותו לכדי סדק דק, ובבת אחת הצטמרר כולו; היה מאוד קר והשמיים היו אפורים.

על דלת החדר נשמעה דפיקה, ואביו של גיא הציץ פנימה, משקפיו עקומות. "ארוחת-הערב מוכנה," אמר, מעלה על פניו חיוך מאולץ.

גיא הנהן בהיסח-דעת ולא אמר דבר. אביו יצא מן החדר, וגיא שמע אותו נאנח במסדרון. לשניים היה ויכוח גדול כאשר גיא הגיע באיחור של שלוש שעות מהפנימייה, ולמרות שגיא חזר והסביר כי היה עיכוב בקבלת-התעודות וסיפר על הפקקים הארוכים בעיר והאוטובוס שאיחר, אביו היה כה נסער ומודאג עד שסירב לשמוע. כעת היו השניים נבוכים, איש-איש סגור בחדרו. גיא לא רצה לשבת לאכול אתו; הוא נעלב מהאב הצועק והכועס שחיכה לו בבית, שאמנם הפגין דאגה שהפכה להיסטריה וכעס, אך התעלם לחלוטין מטיעוניו של גיא ולא התייחס לתעודה המצוינת שקיבל. גיא ציפה לקבלת פנים אחרת, והעדיף להסתגר בחדרו לעוד זמן-מה, כדי שאביו יחוש בחסרונו ויתנצל, אך בטנו קרקרה והוא החליט להתגבר על עצמו ולשבת לאכול.

"אני יוצא בקרוב," הודיע כשהגיע למטבח, וזרק את עצמו על אחד הכיסאות.

"מה פתאום יוצא?" שאל אביו והרים לעברו את מבטו. "במזג-האוויר הזה?" הוסיף, מעיף מבט קצר בחלון.

גיא משך בכתפיו ולא אמר דבר. הוא ציפה למגש פיצה מהמקפיא או סוג אחר של ג'אנק פוד, אבל הפעם החליט אביו להשקיע, ככל הנראה, והכין אוכל ביתי וחם. גיא החל להעמיס על צלחתו מיני מאכלים ואכל בשקט.

מולו, אביו ניגב את זוויות פיו במפית. "אה..." אמר, קוטע את השתיקה הארוכה, "אז איך היו השבועיים האחרונים, גיא?"

"קיבלתי תעודה היום," ענה גיא, תשובתו לא ממש קשורה, והעיף לעבר אביו מבט, כדי לראות אם קלט את הרמז.

"כן," הנהן האב, ונראה נבוך. "ראיתי..."

גיא המשיך לאכול, ממתין להמשך, ומשזה לא בא, בלע את המזון שבפיו במהירות והזעיף לעבר אביו פנים. "זה הכול?"

"לא, לא," מיהר אביו להוסיף, "באמת, שיפור גדול! כל הכבוד!"

גיא נאנח. דבריו של אביו לא ריגשו אותו ולא סיפקו אותו. אחרי שבועיים שלמים בהם בילה כשהוא עובר ממבחן אחד לאחר, לחוץ לקראת התעודות וסובל את המתיחות שבין איתן ומעיין, הוא היה צריך הפסקה. הוא היה צריך משהו קצת יותר רציני מ"כל הכבוד". אבל הוא לא קיבל יותר מזה, וזה שבר אותו – הוא עבד כל כך קשה, התלהב כל כך מהתעודה, וכל מה שקיבל היו כמה מילות חיזוק שנאמרו מתוך מבוכה. "אני הולך," קבל, וקם מן השולחן.