לרגע

לרגע - פרק 5

פרק חמישי

יום שישי עבר מהר: ארוחת-בוקר, שעתיים היסטוריה, שעתיים מתמטיקה ושעה ספרות — ובכזאת מהירות חלפו להם שלושה ימים בפנימייה. אלה היו הימים הראשונים, שכשהתחילו נראו כאינסופיים, אך כעת, במבט לאחור — היו קצרים כל כך...

חבורת הבנים וחבורת הבנות, כל אחד בחדר שלו, החלו לארוז את הבגדים במזוודה, לקראת שובם הביתה, לסוף השבוע, ומיד לאחר מכן — ראש השנה. הבנות ישבו על המיטות כשהמזוודות פתוחות לרגליהן וקיפלו בגד-בגד.

"אף אחת לא מתכוונת לדחוס הכול פנימה בבלגן אחד גדול?" שאלה מעיין, בוחנת את עיסוקיה של כל אחת מחברותיה לחדר.

"לא," אמרה שחר בתמיהה. "מוזר. חייבת להיות אחת כזאת, לא?"

שובל צחקה. "זה בסדר, אני חושבת שאנחנו יכולות להשאיר את התפקיד הזה לבנים." אמרה והניחה חולצה אחרונה במזוודה, ואחר קמה כדי לרכוס את הרוכסן.

"נכון," הנהנה שחר, "אני די בטוחה שגיא יזרוק את כל הבגדים בערבוביה אחת גדולה," אמרה וחייכה בשעשוע, שולחת מבטים אל הילה.

הילה הבחינה במבטים ההלו, וידעה בדיוק מה פירושם, אך העדיפה להתעלם. "חוזרים הביתה!" קראה וקיפצה במקומה, תוך קיפול זוג מכנסי ג'ינס כהים.

"לחמישה ימים!!!" הוסיפה שחר ונפלה על המיטה, מאושרת. "אח, אני מרגיש כאילו עברו שנים מאז שראיתי את המשפחה שלי!"

"ראש השנה," אמרה שובל בהרהור. "אוכל, אוכל — ושוב, או-כל." הטעימה את מילותיה.

"וגם שיעורי בית," מעיין עיקמה את אפה. "אלוהים, יש לנו טונות במתמטיקה, ושבכלל לא נדבר על ספרות..."

הילה נלחמה עם הרוכסן, נאבקת לסגור את המזוודה הקטנה שלה. "זה — לא — נסגר!" רטנה ובעטה במזוודה הסוררת.

"בואי, נעזור לך," קפצה שחר ממקומה. מעיין ושובל הצטרפו למלחמה ברוכסן, והילה המיואשת נעמדה בצד, מנגבת זיעה ממצחה, ומביטה סביב. היא אמנם גרה כאן רק שלושה ימים, אך בכל זאת ליבה נצבט מן המחשבה שעליה לעזוב.

~~

גם הבנים היו בעיצומן של האריזות. "איפה הג'ינס שלי?"

"איזה מהם?"

"הכחול..."

"גאון שכמוך, גיא."

"תסתום, עידו," רטן גיא, "זה הג'ינס האהוב עליי!"

"יש לך ג'ינס אהוב?" עידו צחקק מעל המזוודה שלו.

גיא הציץ בשעונו. "פאק!" זעק. "יש לי אוטובוס עוד חצי שעה, ובקושי התחלתי לארוז!"

"אז כדאי שתמהר," אמר עידו, וחייך מטה, אל מזוודתו המסודרת להפליא.

"גאון שכמוך, עידו."