לרגע

לרגע - פרק 19

היי חברים! הינה הפרק הבא :)

אני שמחה שאתם אוהבים את הסיפור ומגיבים, ואני ממש אוהבת לקרוא את התגובות שלכם (גם כשהן ארוכות!) :) 

*ומשהו שלא קשור - אני רואה שהריב של מעיין ושחר מאוד מעסיק את כולכם, ואני מבינה למה אתם כועסים על מעיין, אבל אני חושבת שצריכה להיות ביניהן התחשבות הדדית או שינסו לדבר על זה (לא מבטיחה כלום בפרק חח)... אני לא ממש מבינה למה כולם כועסים רק על מעיין, לשתיהן יש חלק בזה...*

אז בכל מקרה, הינה הפרק הבא, אני מקווה שתאהבו ותהנו, מוזמנים להגיב ולהגיד את דעתכם :)

פרק 19:

עידו בדיוק עמד בתור לשניצלים כשמישהו נתקע בו מאחור בעוצמה, וגרם לו להפיל את המגש העמוס שלו הישר אל תוך סיר המרק. עידו בהה במשך כמה שניות באיטריות האדומות שצפו במים השמניים, בחתיכות התירס ושקיות הקטשופ שטבעו בין הירקות המבושלים, ואז הסתובב כדי לצעוק על המפגר הזה שנתקע בו. 

"מה נראה לך שאת עושה?!" התנפל על הבחורה שעמדה מאחוריו.

ואז השתרר שקט. 

שובל עמדה מולו, והמבט המבוהל שלה התחלף במבט יציב. תקיף. היא נראתה כאילו היא עומדת להתריס משהו כנגדו, ועידו הזדקף והתכונן לריב ציבורי עם מי שהייתה פעם החברה הכי טובה שלו, אבל באותה המהירות בה שובל פתחה את פיה, היא שבה וסגרה אותו. היא בחנה אותו במבטה ירוק-העיניים, נראתה כשוקלת את האופציות שבידיה, אחר הידקה את אחיזתה במגש והסתלקה לכיוון שולחנות האוכל. 

עידו הביט אחריה, מזועזע ונעלב, עדיין המום, ושאל: "מה עם איזו התנצלות, הא? את כל האוכל שלי שפכת ואת לא אומרת מילה..." קרא אחריה, אבל היא אפילו לא הסתובבה לעברו. עידו בהה בגבה המתרחק, הציץ במרק שאיש לא יאכל ממנו, ואז התכופף והרים את המגש האדום, שנפל לרצפה בעוד כל תכולתו התרסקה לתוך המרק. כששב ונעמד גילה את פניה היפות של דנה מעליו. 

"מה קרה לך?" שאלה בגבות מורמות.

"שובל נתקעה בי והעיפה את כל האוכל שלי למרק," סיפר בזעף. 

"זה בטח היה בכוונה," אמרה דנה בהרהור. 

"לא, זה לא," אמר עידו בביטול.

דנה משכה בכתפיה. "משהו לא בסדר עם הילדה הזאת בזמן האחרון. היא כל כך דיכאונית." אמרה וגלגלה עיניים, מחייכת אל עידו. "אולי היא חותכת, לך תדע," אמרה והתפוצצה מצחוק. היא מחתה דמעות צחוק מעיניה והביטה בשעשוע בעידו, שפשוט בהה בה בפנים אטומות. "בואו, דודו, תאכל ממה שאני הבאתי." אמרה בקלילות והובילה אותו אל אחד השולחנות, סביבו ישבו מאי וחבורתה.

עידו ישב בדממה והביט בדוגמאות שעל מפת השולחן. הוא לא רצה לאכול ומיאן להכניס אל פיו כל כפית או 'אווירון' שדנה קירבה אליו. הוא הקשיב בחצי-אוזן לשיחות סביב-השולחן, אבל למען האמת, הדבר היחיד ששמע היה קולה של דנה: "אולי היא חותכת, לך תדע", ואז הצחוק המתוק הזה, נוטף הדבש. הוא לא הבין איך שניהם מתחברים - דנה החמודה מול הבדיחה המזעזעת. "היא כל כך דיכאונית..." המשיך קולה של דנה להציק לו. עידו לא יכול היה לעמוד בזה יותר. "זה לא מצחיק," אמר לבסוף.