Always Love You (M×M)

תעתוע- חלק שלישי 3/3

חלק שלישי:
הוא דחף את עצמו ועמד מולי, ידיו שלובות, המסדרון היה מאור באור יום, "פשוט רציתי מישהו לדבר איתו, אני מניח" חיוך מרוצה עלה על שפתיי, הוא הגיע אליי כי הוא רצה לדבר עם מישהו, הרגשה הזו הייתה טובה.
פתחתי את הדלת "אתה מוזמן להיכנס". הוא צעד קדימה בהיסוס, סגרתי את הדלת ונכנסתי אחריו. "קרה משהו?" שאלתי, עיניו נדדו על פני הקירות ועל השולחן ועיניו נעצרו על השולחן שאליו עמדו בקבוקים שונים של וויסקי, רום, ליקרים וודקה. " אפשר לקחת?" הוא שאל, הרמתי גבה אבל רק השבתי "בטח, קח מה שתרצה". הוא הנהן בקלות ומזג לתוך אחת הכוסות שייבס, הוא התיישב על הספה "אני לא באמת יודע עלייך יותר מידי" הוא אמר, הוא שקוע במחשבות ונראה כמדבר לעצמו מאשר אליי, חיוך משועשע עלה על שפתיי "אני גם לא יודע עלייך יותר מידי". זה היה שקר, ידעתי עליו הרבה יותר מכפי שהוא יכול לדמיין, אבל הדרך בה השגתי את המידע הזה, הייתה מוטלת בספק. רציתי לדעת אליו יותר מכפי שסיפר, יותר מכפי שהראה. תהייתי אם הוא יפתח את ליבו בפניי.

"למה עברת לכאן?" הוא שאל, הבטתי בו ורציתי לומר לו את האמת כל כך, אולי יכולתי לומר לו אבל חלקית בלבד "עשיתי טעות, חמורה למען האמת, רציתי להתרחק, היה יותר מידי קשה להישאר ולהתמודד".
"לא היה עדיף להתמודד או לנסות לכפר, מאשר לברוח?" עיניו ננעצו בעיניי.
"אני לא חושב שאוכל אי פעם לכפר על כך" אמרתי בכנות, לא האמנתי שפתחתי את ליבי כך מפני מישהו שעד לא מזמן היה זר ובנוסף הוא צייד. "על מה רצית לדבר?" שאלתי מסיט את השיחה אליו.
"רצית להתייעץ, אבל אם זה לא נוח, אפשרי לעשות משהו אחר, רק הכרנו". קולו היה ענייניי, לא נועד לפגוע אבל נפגעתי "ועדיין חושפים את הצדדים הרגישים והפגיעים שלנו זה לעיניו של זה".
הוא נעץ בי את מבטו "אתה צודק, אני אספר לך אולי כן תוכל לעזור לי" חייכתי חיוך קל שהוא אמר זאת והנדתי בראשי והוא המשיך לדבר "אני לא מרגיש לא נכון, כאילו אני עושה משהו לא נכון, כאילו משהו לא בסדר בחיים שלי, אני לא מסוגל לשחרר את הרגשה הזו, אבל אולי זה עובר, זה רק זמני" הוא הביט לעברי, הרגשתי את התסכול שלו והמועקה.

"אם אתה מרגיש ככה, אני לא חושב שזה יעלם מעצמו, אולי הרגשה הזו היא סימן, אולי משהו באמת לא נכון, אל תוותר על זה, זה לא יעזוב, לפחות לא עד שתפטור זאת בעצמך" השבתי, מבטו שקע והתרחק וידעתי שמחשבתיו נודדות לכל עבר.
"יש משהו שתרצה לאכול?" שאלתי משאיר אותו במחשבותיו, האמנתי כי לא נצא בזמן הקרוב, כפי שהוא נראה הוא לא ישים לב לאוכל, אצטרך להעיר את תשומת ליבו לנושא.
"לא משנה לי" הוא אמר ונשען על הספה "אני יכול להישאר כאן?" הוא שאל, הנהנתי "תוכל להישאר כל זמן שתרצה" החיוך שלו היה נוגה "תודה" הוא ישב על הספה אך נראה כאילו הוא לא כאן, הוא כרך את זרועותיו סביב עצמו, כמו שסבל ממשהו בלתי נראה. כל מה שרציתי ברגעים אלו היה לעטוף אותו בזרועותיי, לומר לו שהכול בסדר, שאהיה לצידו, שלא יחשוש. הוא נראה כל כך קטן וחסר ישע ברגעים אלו.