Snowball (Boy×Boy)

פרק 1

הרוח הקרירה הכתה בפניי וגרמה לרעד עדין לעבור בגופי. הקור תמיד תפס אותי כשאיני מוכן.
לקחתי את הכובע שהיה מחובר לסוודר שלבשתי וכיסיתי את ראשי, מתחתיו כובע גרב שחור כיסה את שיערי. כרכתי את ידיי סביב גופי וניסיתי להתחמם, אין צורך לציין שנכשלתי בניסיון.
על גבי ישב התיק השחור והגדול של בית ספר כשבתוכו מחברת שורות יחידה וקלמר שחור גם כן. ממקומי יכולתי לראות את האוטובוסים הפורקים את הילדים לתוך בית הספר, יכולתי לשמוע את צחוקם ודיבוריהם הנלהבים על תכניות טלוויזיה וסרטים שיצאו לאחרונה.
משכתי את כובע הסוודר עד ששדה ראייתי נחסם כמעט לגמרי, פס צר של אור ורגליים היו גלויים לעיניי, השאר חושך. זה לא שונה מחיי היום יום שלי, הפס הזעיר שמאיר את חיי החשוכים - אחי הגדול, אדם טוב לב, חיובי ושמח. קשה למצוא אותו במצב רוח רע ועוד יותר קשה לעצבן אותו, בתור ילד זה הקשה עלי מאוד. איך אח קטן יכול להיחשב אח קטן אם אינו מצליח להוציא את אחיו הגדול מדעתו?
בשונה ממני, אחי שחרחר בעל עיניי דבש יפיפיות, שיערו השחור גולש על ראשו בצורה חלקה ונותן לו את המראה של כוכב הוליוודי מפורסם. עיניו הכנות והחתוליות נותנות לו את המראה הילדותי והשובב. פניו המפוסלות בצורה חדה נותנות לו את המראה הבוגר והאחראי, וגופו הרחב והחטוב נותן לו את המבטים מכל אדם העובר לצידו.
פסעתי על המדרכה המאולתרת שבנתה העירייה ליד שער הבית ספר, צבעים ירוקים, כחולים, צהובים ואדומים זעקו לעברי מכל עבר.
כשאנשים מסתכלים על אחי ועלי הם בטוחים שאחד מאיתנו מאומץ. אני חריג, המראה שלי תופס יותר תשומת לב משל אחי, ולא, תשומת הלב הזו לא טובה. כשמסתכלים על אחי רואים גבר יפה תואר, אחד שבעתידו ינהל חברת הייטק גדולה ויצא עם הבחורה המושלמת. כשמסתכלים עלי רואים פריק, נער מוזר שדומה לדמות אנימה. ובשביל להיות אחת כזאת כל מה שחסר לי זה עדשות אדומות לעיניים ופחות כמה מימדים בצפייה.
נעמדתי מול השער כאשר מנגינה רעשנית חרצה את גורלי, הכריחה אותי להיכנס למתחם הגדול ששמו 'בית ספר'.
לקחתי את הזמן בהליכתי, הרי אין לי למה למהר. המורה עדיין לא מודעת לקיומי כך שגם אם אגיע עשר דקות לאחר תחילת השיעור היא לא תתייחס לכך.
דמיינתי את אחי נוזף בי על כך שאני בוחר במכוון לאחר לשיעור אך לא שיניתי את מעשיי, הליכה איטית לכיוון המבנה האדום, שם לומדת שכבת י'ב. זכרתי עוד מפגישתי עם המנהלת שאני בכיתה י'ב שמונה, לא היה לי צורך לבדוק במזכירות.
כשנכנסתי אל המבנה ראיתי ברזייה כסופה שצמודה ללוח מודעות קטן ומלוכלך, לא זכרתי מתי שתיתי בפעם האחרונה ולא רציתי לאכזב את אחי שוב ולהתעלף באמצע בית ספר, אני לא יכול להפריע לו בעבודה. לקחתי כמה שלוקים מהמים הקפואים שיצאו מהברזייה ורעד נוסף עבר בי. ראיתי את דלקת הריאות מכה בי בהפתעה אך כלום לא קרה.
עזבתי את הברזייה והתקדמתי ברחבי מסדרון הקומה הראשונה, חמישה דלתות שמתוכן רק שלושה הן כיתות, שני גרמי מדרגות - בכל צד של המבנה, אני מאמין שנער בגיל ההתבגרות יכול ללכת דקה יחידה בשביל להגיע לגרם מדרגות אחד, למה צריך שניים? חדר אומנות בקצה הקומה וחדר המורים ממוקם ליד.
דלת הכיתה הראשונה שראיתי הייתה אדומה כששלט צהוב הופיע עליה עם הכיתוב 'י'ב 3'. התקדמתי אל עבר הדלת השנייה שנמצאה צמודה אל הקודמת, עלי לא נרשם דבר וניחשתי שהיא אינה כיתת בית אלא כיתת לימוד. עברתי לדלת האחרונה בקומה ולרוע מזלי היא הייתה האחת שחיפשתי, דלת אדומה עם שלט בגוונים כחולים וצהובים כשעל השלט כתוב 'י'ב 8'.
נשמתי עמוק ודפקתי על דלת הכיתה, קצת פחדתי שיראו את פניי או שיערי מבעד לזוג הכובעים שעל ראשי.
קול עדין קרא לי להיכנס, לאחר שנכנסתי כל המבטים הופנו אלי. 'התלמיד החדש' זה הכינוי האהוב עלי ביותר, אין בו רמיזות מגעילות או מוזרות, אפילו לא כאלו עוקצניות. הכינוי הזה הוא פשוט עובדה הנזרקת לאוויר, עובדה שידעתי מראש.
מבטי הושפל למגפיי השחורות והמשופשפות, הרוב מתקנים אותי ואומרים שהן בלויות וישנות אך אני מעדיף לתאר אותן כמעט משופשפות ומלוכלכות. השרוכים בצד ימין התפרקו מקשירת הפרפר הכפולה שאחי קשר לי בבוקר, ובצד שמאל הן נשארו מתוחים וקשורים בחוזקה.
"שלום, אתה תלמיד חדש?" המורה הצעירה שאלה כשחיוכה מופנה אלי. הנהנתי כשאני מנסה לתת לה את הזווית הכי פחות נראית לפניי.
"בואו נעשה היכרות מהירה" היא ביקשה ולאחר דקה של שקט הבנתי שעליי להציג את עצמי.
"אני גְוֹּסְט מַרַדוֹן, בן שבע עשרה" מלמלתי ביובש אך עיניהם של התלמידים עדיין נישאו לפניי המוסתרות בסקרנות. למה אנשים לא מסוגלים לשחרר? אפשר לראות שאיני רוצה בתשומת הלב אז למה בכוח?
"יש למישהו שאלה לגוסט?" כמה ידיים הורמו ומיהרתי לראות את הפנים של אותם נערים.
המורה נתנה את רשות הדיבור לנערה בעלת שיער שחור כלילה שגלש עד אמצע גבה בגלים עדינים.
"אני קירה, ורציתי לשאול אם קראו לך גוסט כקיצור לשם גוסטון?" שאלה מטופשת למדיי, הרי הדגשתי את הברותיי וצלילם של האותיות בזמן שאמרתי את שמי. לא הרגשתי צורך לענות על שאלתה אך מתוך נימוס הנדתי את ראשי לשלילה.
אחריה נתנה המורה את רשות הדיבור לנער בעל שיער חום המסופר ביד גסה ולא מאומנת, עיניו שחורות ככנפיי הלילה וחיוך קורן החושף זוג גומות קטנטנות נראה על פניו.
"הפנים שלך מוסתרות בכוונה או שזה באופנה ללבוש שני כובעים, אחד על השני?" הנער שאל והצחיק כמה נערים נוספים עם ניסוח שאלתו.
"זה בכוונה" קטעתי את צחוקם של הנערים, גזלתי מהם את האפשרות להיתבדח על חשבוני.
"אגב אני ברוס" הנער הציג את עצמו כשהחיוך הקורן שלו לא נמחק משפתיו.
הנער שלידו אינו הצביע אך תפס את תשומת לבי. עיניו כחולות ועמוקות, כשהסתכלתי עליהן חשתי שאני שוקע בים של רגשות, כעס, אהבה, שמחה. שיערו הבהיר קרן בגוונים זהובים וחיוכו הגדול הקרין שמחה מיותרת לעברי, בדומה לחברו גם לו היו זוג גומות בלחייו.
"גוסט? אתה יכול להתיישב ליד קירה" המורה הודיעה לי והתקדמתי לעבר הילדה הראשונה ששאלה אותי שאלה.
בזמן שהתיישבתי המורה המשיכה ללמד את החומר המוזר שלא הבנתי כלל.