Snowball (Boy×Boy)

פרק 3

"אתה מרגיש טוב?" האחות שאלה אותי בקול רך ומתוק. גריי התעקש לקחת אותי אל האחות לאחר התעלפותי הרגעית, בסך הכל החלקתי מהכיסא ברגע של חולשה.
הנהנתי אליה כשאני משתדל להיראות כנער נורמלי, ידעתי שהיא מודעת לעברי - לאחר השיחה שאחי עשה עם כל צוות בית הספר הם אמורים לדעת עד כמה אני חריג.
"יש לך דחף מסויים לעשות מעשה מסויים?" היא שאלה ברמיזה ברורה משום שגריי היה בתוך החדר גם הוא. הנדתי לשלילה. הסתכלתי עליה, היא נראתה מספיק מבוגרת בשביל להיות אמא אך מספיק צעירה כדי לא להיות סבתא. שיערה קצר ושחרחר ועורה בגוון חום עדין, עינייה ירוקות בהירות ומעט נמשים על אפה, לרגע היא נראתה ג'ינג'ית שצבעה את שיערה.
"איך אתה מסביר את מה שקרה?" שאלה לאחר שהבינה שאיני זורם עם שאלותיה, ניסיתי לענות יבש וכמה שפחות מחשיד אך האחות דחפה אותי לענות.
"זיכרונות" לחשתי וראיתי את גבו המעוגל של גריי מתיישר בסקרנות, משום מה הוא הסתקרן מתשובתי הריקה.
ניסיתי לחייך אל האחות, להוכיח לה שהכל בסדר, שאין לה צורך לדאוג לי או לזמן את אחי מעבודתו. למזלי היה אדם נוסף בחדר, אחד שהוא שחקן אמין יותר ממני.
"אולי אלווה אותו לביתו?" גריי שאל, מצד אחד יכולתי להאמין שראה את מצוקתי ורצוני לצאת מהמקום הצבעוני והשמח הזה, אך מצד שני יכול להיות שהוא בסך הכל רוצה לברוח מבית הספר ונתלה על הסיפור שלי. מבחינתי שתי הסיבות מספקות, כל עוד אני אעוף מהמקום המחוייך הזה.
"אני... אני לא יודעת, אולי כדאי שאתקשר לאחיך?" האחות העלתה את הנקודה ממנה חששתי יותר מכל, אחי. אני לא רוצה להוציא אותו מהעבודה על יומי הראשון בבית הספר הזה, לא מגיע לו שאוציא אותו מהעבודה. למרות שהבוס שלו מבין ונותן לו אפשרות לצאת ולחזור בכל שעה של היום, אני לא רוצה בכך, מגיע לו חיים שקטים, כאלו שהוא יכול לעבוד בהם כמו בן אדם נורמלי.
"א-אני אלך א-איתו" גמגמתי מעט, לא הייתי רגיל לדבר ובמיוחד שלא מילים שהם מעבר לשמי, כן ולא. כמובן שבשביל להדגיש את נקודתי נעמדתי על רגליי והלכתי לצידו של נער הקריסטל.
"בסדר, אבל אתה מלווה אותו עד דלת ביתו" האחות ווידאה. גריי הנהן ותפס בידי הימנית ובידו השנייה לקח את זוג הפתקים שהאחות נתנה לו, ברגלו פתח את דלת האחות ועם רגלו השניה החל להתקדם כשאני נשרך אחריו.

זוג הפתקים הובאו אל שומר המבנה ושנינו יצאנו משער בית הספר הנורא. שמחתי שהסיוט הראשוני נגמר, אין יותר צבעים זועקים או ילדים שמחייכים מבלי הפסקה אך מצד שני אני אהיה חייב לאחי הסברים לגבי הימצאותי בבית לפני סיום בית הספר.
נער הקריסטל הסתכל עלי בחיוך, כמעט שכחתי שאני הלכתי עם איתו, עוד ילדון חייכן מבית ספרי.
"למה לא רצית שאחיך ידע?" לפתע שאל וחיוכו הפך למבט תמים וסקרן. אם הייתי בטוח שחיוכו יפה ומרגיע זה מוכיח שעדיין לא ראיתי את מבטו התוהה. עיניו זהרו בניצוץ של סקרנות ושפתיו התיישרו לכיוון המאה שמונים מעלות. גומותיו נעלמו אך הוא היה אפילו יפה יותר, הוא קרן אורות זהובים בכל רחבי הרחוב. אפילו לא שמתי לב לשאלתו, ראיתי שדיבר אך עיניי חקרו את עיניו בקפדנות.
"תגיד, אתה אוכל גלידה?" נער הקריסטל שאל שאלה נוספת, או שזאת הייתה אותה אחת?
הנהנתי לעברו, אני תמיד אהבתי גלידה - מאכל מנחם ומרגיע.
"רוצה לאכול קצת עכשיו?" הוסיף בקישור לשאלתו הקודמת. האם עלי להנהן? האם זה מנומס להנהן כשאני יודע שאין לי את האפשרות לקנות? לא ידעתי איך להגיב לשאלתו, אכן רציתי לאכול גלידה אך זה לא יהיה מנומס מצידי לבקש.
"היי, אל תתבייש, אם אתה רוצה יש פה דוכן גלידה מעבר לפינה" הוא ציין ועצר את הליכתנו, אולי כדאי לי להסביר לו שאין עלי כסף.
"אין ל-לי כסף פה" מלמלתי בשקט והשפלתי את ראשי כמו בכל פעם שאיני מרגיש בנוח.
זה היה הרגע שהצטערתי על בחירתי, אם הייתי נוסע עם אחי לא הייתי מגיע למצב הזה של תהיות טפשיות איך לעשות מה ולמה.
חיוכו של נער הקריסטל חזר, הוא הוציא מכיסו ארנק שמן כשבתוכו עשרות חשבוניות ומספר שטרות כחולים המסתתרים בניהם.
"אל תדאג, הגלידה עלי" אמר גריי כשידו תופסת בחזרה בידי ושנינו מתחילים ללכת לעבר דוכן הגלידה. לא התנגדתי, הוא הציע לשלם עלי מרצונו, אני לא אמור להתנגד למתנה שמעניקים לי. לפחות כך אחי חינך אותי.
"מה הטעם האהוב עליך?" נער הקריסטל שאל כאשר שם לב שהתקרבנו לרחוב בו הדוכן נמצא.
"תות" עניתי בקצרה והמשכתי להתקדם בקצבו המהיר של גריי. לפתע ראיתי את הדוכן. דוכן קטן כמו בסרטים, צבעיו פסטלים ומרגיעים, פסים לבנים חוצים אותם וגלידה קטנה עומדת על הדוכן ומחייכת לאנשים ההולכים ושבים. לא שמתי לב שנער הקריסטל נעלם ממקומו בסמוך אלי וכבר הופיע מול דוכן הגלידה כשהוא בוחר טעמים.
נשארתי במקומי, עלי ללכת לעברו? אני לא אדחף לו לשיחה, כך החלטתי ונשארתי במקומי, בהיתי בשמיים הכחולים מידי ובעננים הלבנים מידי. לפעמים הייתי מדמיין מלאך טהור ויפה מסתכל עלי וצוחק, שולח את ידו לעברי וגורר אותי אחריו לעולם אחר, מקום שאוכל להיות אני מבלי לפחד, מקום שאוכל להיות בו שקוף אם אבחר בכך.