Snowball (Boy×Boy)

פרק 7

"אתה תמיד שקט?" קולו של ברוס נשמע באוזניי, הוא עמד מאחוריי, צמוד אך לא בצורה נוראית.
"מה אתה רוצה מהילד?" גריי דחף את ברוס לאחור ואחז עם ידו השנייה בכתפי הכחושה והמכוסה סוודר. מגעו היה חמים, נעים בצורה מרעננת - מיוחדת ושונה.
הרמתי את ראשי בשביל לראות את אותן עיני קריסטל נוצצות מסתכלות לאוויר, מחוייכות ומלאות שמחה. הלוואי וגם לי הייתה את היכולת להסתכל על 'כלום' בשמחה שכזאת, להרגיש מלא מהאוויר - למרות שזה נכון לגבי כשזה מגיע לאוכל.
"אני רוצה לשמוע אותו מדבר" ברוס קבע והתיישב על הכיסא לידי, מתקרב אלי עד שנשימותיו מורגשות על פניי. ניסיתי לגרור את הכיסא שלי לאחור אך רגלו של ברוס הייתה שם בכדי למנוע שלא אזוז.
"תדבר" ביקש כשעיניו השחורות כלילה נעוצות בפניי, זאת הייתה הפעם הראשונה שיצא לי לחקור אותן מקרוב. הן היו שחורות ושלבות אך בתוך השחור המבריק הסתתר ערפל, מערבולת קטנה ומיסתורית, שלב לא ברור של כעס או עצב שמנסה להסתיר.
"גוסט, תדבר" קולו העמיק, הפך רציני בפעם השנייה שביקש. ליבי דפק כפליים, הוא נראה מפחיד אך הרגשתי בנוח - הרבה יותר בנוח מהימים שבהם סתם מחייך וזורק לי משפטים מטומטמים.
"מ-מה להגיד?" שאלתי אך באותו הרגע הערפל בעיניו נעלם וחיוכו הבלתי נסבל חזר לפניו, זה הרגיש כהתקף קצר של הרגע.
אני ראיתי את תסכולו, כעסו, סבלו. ממה הוא כל כך סובל? ולמה הוא מסתיר את זה?
"אין לך ממה להיבהל" גריי אמר וסימן לברוס ללכת, איך הוא ידע שנבהלתי?
הוא לא יכל לחוש בליבי מידו שעל כתפי והוא לא יכל לשמוע את נשימותיי המועצות, הוא אפילו לא יכל לראות את עיניי הלחוצות.
"יש לברוס שגעונות, אבל למי אין?" הסביר, היה לו חשוב שלא אפחד מברוס למרות שלא פחדתי, אכן הייתי מבוהל מעט אך זאת משום אפקט ההפתעה - לא ציפיתי שברוס יהפוך רציני, לרוב הוא מתנהג כנער שמח וחסר דאגות.
הנהנתי לעברו, לא הייתי בטוח מה התכוונתי להעביר בהנהון אך קיוויתי שהבין את זה.
לפעמים כל מה שצריך זה חיוך, ואולי הייתי מצליח לשכנע אותו עם חיוך אך איני מחייך, זה לא סוג האדם שאני. אולי בעבר היה לי פשוט יותר להעניק לפניי את המראה השמח והילדותי הזה, מראה תמים של חיוך עדין עם גומות או גם בלעדיהן.
"אתה פשוט מסקרן אותו, וזה לא בצורה רעה אבל סקרנות היא האוייב שלו" הסביר לי והמשכתי להנהן לעברו כמטומטם.
"אתה יודע, אבא שלי תמיד אומר שכשאדם שותק יש לו מה להסתיר" הוא ציין, מצד אחד מילותיו לא התקשרו אל השיחה אך מצד שני התאימו בדיוק. ליבי הגביר את פעימותיו, חום גופי עלה ותחושה של זיעה הזולגת מראשי תפסה את דעתי, מחיתי את הזיעה הפסיכולוגית ולקחתי נשימה חמוצה מהאוויר מלא החיידקים. גופי החל לגרד ורגליי רצו לברוח מהמקום במהירות, מוחי ציווה עליהן להישאר אך הן היו עקשניות.
עיניי חקרו את השולחן המקושקש בעשרות כתובות שנערים בגילי העבירו אחד לשני בכתב סתרים, את המסטיקים המרוחים מתחת לשולחן בצבעים לבנים חולים וסימני לעיסות, את הלוח החצי מחוק משיעור אנגלית כשהחומר הלימודי מתערבב לי בתוך קיבתי. כל מקום שזוג עיני קריסטל כחולות וסקרניות אינן נמצאות בו.
"והוא לימד אותי שכדי לאמת את האימרה הקודמת, עלי לספר אותה לאדם בו אני חושד ולקבוע לפי תגובתו אם הוא מסתיר או לא" הוסיף בשקט חרישי, יכולתי לשמוע את נשימותיו המתוחות כפי שהוא יכל לשמוע את ליבי ההולם בחזי. חיוכו נמחה משפתיו וגומתו נעלמה גם כן, עיניו ניצנצו מאותה סקרנות ילדותית ותמימה אך איתה גם רצינות מבוגרת ומאופקת. ידיו היו משוחררות לצד גופו בחוסר מעש ושפתיו אדמדמות ופתוחות למחצה, עורו הבהיר אך שקיבל את גוון השמש זהר תחת האור הבהיר של מנורת הפלורסנט שבכיתה. עיניי השתקפו דרך הכחול שבעיניו, זהוב נמס כנגד כחול קריסטל.
"למה אתה בוחר להסתיר?" שאל וגרם למבטי לקפוץ, זאת לא השאלה לה ציפיתי. רוב חיי סבבו סביב השאלה 'מה אתה מסתיר?' אך היום נגלתי לסוג חדש של שאלה, אחת הרבה יותר נכונה ועדינה, אחת שלא מבקשת - דורשת את התשובה ישר בפנים אלא באה בעקיפין, מורידה את חומות ההסתרה והגוננות, מלטפת את הגדר הקוצנית ומחייכת אל כלב השמירה. מנצחת את כל המגננות שנועדו להסתיר ומגלה, מגלה את התשובה.
עיניו דרשו מעיניי להסתכל לתוכן, לתוך הכחול העמוק, בעל עשרות עד מאות רבדים שיכולים בעתיד להגיע לאלפים.
ידיי היו קרות, אפי הוציא אדים קרירים וזעירים, שערותיי סמרו וליבי דפק, פעימה אחר פעימה, מנסה להבין את המתרחש כשמוחי משותק.
לפתע חום עדין מילא את ידי, חום בלתי רגיל, חריג, מעט חסר היגיון משום שלפני מספר רגעים ידיו של גריי היו תלויות באוויר חסרות מעש אך עכשיו, כעבור אותם רגעים קרירים וריקים אני מגלה את ידו אוחזת בשלי כשעל פניו אותו מבט נחוש שראיתי בשיעור הספורט.
עיניו עברו על עיניי שוב ושוב, סרקו כל חומה ומלכודת שטמנתי. עיניו ניסו להעמיק, להגיע למקומות אסורים - חסומים על ידי.
ואפקט הזיעה הפסיכולוגית חזר, מחיתי עוד ועוד זיעה, ממצחי, מלחיי, מעיניי ומסנטרי.
וידיי היו רטובות, מים נמרחו על הלובן שבהן וניקו ממנו את כל הלכלוך.
"ראיתי המון אנשים בוכים, רק אתמול אחותי בכתה אחרי שרבה פעם נוספת עם אותו מניאק שהיא קוראת לו חבר. ראיתי את אימי בוכה לאחר שאבי הודיע לה שהם סיימו את הקשר, צפיתי באחי צורח ובוכה מכאב לאחר שפתח את ראשו במקצת אך אף פעם לא ראיתי עיניים עצובות כשלך, אפלות וסודיות. בהתחלה לא הייתי בטוח אם אתה מכיר את הסודות של עצמך... למה העצב שלך נראה אמיתי יותר משל האחרים? בעל סיבה מוצדקת יותר משל כולם".
דמי קפא כנגד מילותיו, ליבי שפעם במרץ עד לאותו הרגע פסק בהפתעה והעביר זרם חשמלי בגופי.
מילותיו היו נכונות, כל הברה שביצע הייתה מדוייקת, הוא ידע עלי יותר ממה שאני ידעתי על עצמי והכל ממבט יחיד בעיניי.
האם זה אפשרי, האם הוא מסוגל לראות בי משהו שאני לא?
ידו הימנית, האחת שאחזה בידי הועברה לפניי, הוא נגע מתחת לעיניי, כמוחה את דמעותיי אך לא הרגשתי את הדמעות, הן היו עמומות, שקטות, בלתי מורגשות.
הדמעה שאחריה נמחתה גם כן וגם זאתי שנפלה מהצד השני. שמעתי את השבר של החומות, הייתי מסוגל להרגיש את הסדק שנפער בתודעתי, כל הגנותיי נפרצו - החומה נפרצה, הגדר נשברה והקוצים נשרו, הכלב שוחרר וברח לחופשי ואני נשארתי חסר הגנות, עירום אל מול עיני הקריסטל החמות שמסתכלות עלי בעדינות.
"מה מעציב אותך?" שאל בשקט כשידו עדיין על פניי, ממששת בעדינות את לחיי הכחושות, אצבעותיו חוקרות את תווי פניי החדים והדקים.
"גוסט, בבקשה תענה לי" התחנן כשידו השמאלית תופסת בידי בעדינות, עיניו זעקו לתשובה, לפיסת מידע קטנטנה שתעזור לו לפתור את התעלומה שעונה לשמי.
"החיים" לחשתי בדיוק כשברוס וקירה חזרו אל הכיתה ואחריהם עוד מספר גדול של נערים, לוגן לא נכלל בתוכם. הוא לא בא היום?
גריי קפץ אחורנית, התרחק ממני. ידו הימנית עזבה את פניי וידו השמאלית השתחררה מידי, ליבי חזר לפעום כנורמה ונשימותיי חזרו למהירותן הטבעית.
גריי החל לדבר עם חבריו במהירות, מבחינתו שום דבר לו קרה, לא דיברנו על העצב בעיניי, הוא לא דיבר על הוריו הגרושים ואני לא דיברתי על אובדנותי. בעצם, באמת לא דיברתי עליה, לא הספקתי. לא סיפרתי לו על החתכים ועל הרצון לעשות אותם עמוקים יותר, אני רוצה להרגיש אותה על עורי, עוברת פעם אחר פעם ברצחנות לא אנושית ומורידה ממני - מנקה ממני את הדם המלוכלך והאדום שלי.
ניגבתי את הדמעה האחרונה ונשמתי נשימה עמוקה, אני תמיד הייתי בודד זה לא מפריע לי שגם הוא עזב אותי, זה הפך להרגל, כולם עוזבים כמוהו. גם הוא עזב אותי, הילד הקטן והמיוחד, היחיד ששם לב אלי ולא החשיב אותי לפריק, אבל גם הוא עזב לבסוף, עם כדור שלג בידו האחת ואגרוף בידו השנייה.
ואחר כך הכול התחיל, המציאות שהתעוותה ודעתי שנפלה.
עיניו הכחולות עברו על פניי פעם נוספת אך המורה נכנסה וגם הוא התיישב בכיסאו, כמו שאר הילדים שבכיתה.
"גוסט? המנהלת מבקשת לראות אותך" היא הודיעה לי בקול עדין וגרמה לי להרומם ממקומי פעם נוספת ולתהות, למה היא קראה לי? כל הכיתה תהתה איתי. כול המבטים עלי, כמו בכל יום בשבוע וחצי האחרון. ליבי הגביר את דפיקותיו פעם נוספת בזמן שחציתי את הכיתה בשקט. משכתי את שרווליי הסוודר וכיסיתי את כפות ידיי בעזרתם.