"א-אתה חותך?" הוא גימגם לרגע קצר ובלע את רוקו. השפלתי את ראשי, איני יכולתי לשקר לו, הוא היה כל כך נחמד אלי, הוא אינו נתן לי כינויים בגלל שיערי או עורי הבהיר.
הנהנתי לעברו בשקט מוחלט והנחתי לידיי להשתחרר מהאחיזתי בהן.
"למה?" הוא שאל לפתע. זה לא רגיל שאדם שואל אותי למה, לרוב הם מנסים לשכנע אותי להפסיק, מסבירים לי שאני צריך עזרה, שזה לא בריא אך אף אחד לא שאל אותי למה אני עושה את זה.
הרמתי את מבטי אליו, הסתכלתי לתוך הירוק שבעיניו.
"זה ג-גורם לי ל-להרגיש טוב, מ-מראה לי את העולם ה-האמיתי" הסברתי בלחש, עיניי לא נסו מעיניו ולחיי החלו להאדים מהמבוכה, אני לא רגיל להסתכל על אדם זמן כה רב כשאני בלי חולצה.
לוגן לקח צעד לאחור ונתן לי ללבוש את החולצה, עיניו בחנו את תנועותיי, צבען הבהיר התערפל.
"כמה זמן?" הוסיף לשאול לאחר שהחולצה עברה את ראשי והתיישבה על גופי בצורה רופפת למדי.
"ת-תשע שנים, אולי ט-טיפה יותר" עניתי לו בשקט וניסיתי לסדר את החולצה בצורה שתסתיר כמה שיותר מגופי, ידעתי שעלי להוריד גם את כובעי אך איני רציתי לחשוף את את רעמת שיערי הלבן.
"הגעת פעם לבית חולים?" שאל אותי, למה הוא סקרן כל כך לגביי? מה העניין שלו בי ובסיפור שלי?
"כן, א-אבל לא רק בגלל ה-החתכים" דיברתי במעט ביטחון, לא פחדתי לספר לו, נראה שהוא מבין אותי מבלי לשפוט. הוא לא נראה כאדם המתכנן להלשין עלי.
"כדאי שנצא" אמר לבסוף והתקדם לכיוון הדלת, לרגע הסתכלתי על גבו וחשתי מוזר, תחושה חמימה כזאת.
התקדמתי מאחוריו אך הוא עצר שנייה לפני שפתח את הדלת, עיניו על עיניי.
"אין לי כוונה לספר לאף אחד, אם זה גורם לך להרגיש טוב אני לא אהרוס לך את זה. אך אני רוצה להיות מודע להכל, ליתר ביטחון" הוא אמר ברצינות ויצא מהדלת כשאני נגרר אחריו בהלם.
"גרוסמן! מה עשית לילד? הוא נראה המום" אחד מחבריו שאל בזמן שלוגן החל לרוץ איתם, אני הייתי חייב להתאפס על עצמי.
התחלתי לרוץ, הרוח התנגשה בפניי בחוזקה והקור הקפיא את עצמותיי אך התחושה של החופש הייתה נעימה, מתוקה שכזאת.
הרגשתי טוב, ולא חתכתי, הרוח גרמה לי להרגיש טוב, הקור מילא בי את החללים הריקים עד שעיניו הכחולות נפגשו עם עיניי.
עיניו היו כחולות כים, ושפתיו אדומות מהמאמץ, לחייו היו אדומות גם כן וטיפות זיעה זלגו ממצחו.
חיוך קטן נמרח על שפתיו כששלח לי 'בוקר טוב' בזמן ריצתו, רגליו הארוכות זזו ופעלו בצורה בלתי אמינה, כמו מכונה משומנת. שריריו בלטו בכל נגיעה של רגליו ברצפה אך נראה כמרחף.
זה היה מדהים, היכולת שלו, המהירות שלו, הכוח שלו. אולי הוא באמת מסוגל לטפל באחי למרות שריריו.
המשכתי לרוץ כשעיניי עליו.
"אתה מרגיש טוב יותר?" שמעתי קול עמוק שואל אותי ממאחורי גבי, הסתובבתי כדי לפגוש באותו הנער בעל העיניים הכחולות, הנער בעל עיניי הקריסטל, גריי.
הנהנתי לעברו במהירות בזמן שאני מרגיש את הצורך להוריד את כובע הצמר איתו רצתי.
"אולי כדאי שתוריד אותו, אתה סתם תזיע" הציע לי, 'אולי כדאי לי' תהיתי לעצמי, הוא נער כזה מקובל ומוכר ואם הוא אמר זאת אולי אני לא צריך לפחד.
בהחלטה של רגע משכתי את הכובע האדום מראשי וסידרתי את שיערי הלבן. אפילו טיפת זיעה אחת לא זלגה מראשי.
"י-יותר טוב?" שאלתי כשאנחת רווחה בורחת מפי, לא ידעתי שאני לחוץ, הרגשתי קליל.
"ואוו" פיו היה פתוח בהתפעלות, שפתיו האדומות משיעור הספורט זעקו לעברי, אני אפילו לא בטוח למה אך הן זעקו.
"אתה יפייפה" מילים אלו ברחו מפיו בלחש, שמעתי אותן וליבי האיץ, דמי התחמם ופיצוצים עדינים החלו מורגשים בבטני. אלו לא פרפרים אלא פיצוצים, כמו זיקוקים קטנים.
בהיתי בעיניו הקריסטליות, הכחול בהן הפך כהה יותר, כמו הים בעת סערה, ריסיו יצרו צל מעל הכחול, צל מסתורי המאפיל את מראהו.
ניצוץ השתקף בעיניו, ניצוץ זהוב וזוהר, עיניי שלי השתקפו בעיניו, הזהוב שחוצה את הים הסוער.
ברכיי החלו לרעוד, לעולם לא הסתכלתי על אדם כל כך הרבה זמן, לא לתוך עיניו.
"גריי?" שמעתי את קולו של ברוס קורא לגריי, קריאתו העירה אותי מההפנוט לעיני הקריסטל של גריי. במהירות הסתובבתי על עקבותיי וברחתי מהאזור, לא רציתי לראות את מבטו המובך של גריי או שהוא יראה את שלי.
התקדמתי לעבר הכיתה כשתהיות עולות במוחי, מה היה קורה אם ברוס לא היה מגיע? מה היה קורה אם לא הייתי בורח?
נכנסתי לכיתתי ורק כששמתי לב שכל המבטים עלי נזכרתי כי הכובע שלי לא עלי, השיער שלי היה חשוף והלובן שלו בהק מבין כל הצבעים.
"גוסט? זה אתה?" לוגן שאל אותי בהפתעה, הנהנתי לעברו והוא חייך וסימן לי להתיישב לידו, הוא כנראה התכוון למילותיו, הוא הולך לשמור עלי מקרוב, שלא אגזים.
התיישבתי בכיסא לידו וחקרתי את השולחן המקושקש, כל מיני התכתבויות נכתבו שם, מכל הסוגים, חלקם ריבים וחלקם דיבורים על בנות ומי יותר 'כוסית' מהשנייה. מה זה אומר 'כוסית'? ולמה גם שמה של קירה שם?
שיחה אחת תפסה את עיניי, התכתבות קצרה שחצי ממנה נמחקה.
'עוד פעם?' הילד עם הכתב הגדול יותר שאל כשהעין שלו מתחברת עם הוו.
'זה עושה לי טוב' כתב נשי ענה, הוא מסולסל מעט ובינוני בגודלו, כתוב בצורה מושלמת.
'זה מסוכן' ענה הילד בעל הכתב הגדול. מה מסוכן בדיוק?
'אני לא אחצה את הגבול' השני ענה כשהמילה לא הובלטה ונחרטה בחוזקה על השולחן.
'אתה בטוח?' הילד בעל הכתב הגדול חיבר את זוג המילים כך שהקריאה הייתה קשה יותר.
'אל תדאג, אין לי כוונה להתאבד, רק שהכאב יפסיק' הנער בעל הכתב המסולסל ענה ומשם נמחקה שאר השיחה.
מה קרה כאן?
"גוסט? אתה לא יושב לידי?" גריי העיר אותי מבהייתי בשולחן הממורק. סובבתי את מבטי אליו בשאלה 'אני לא יושב לידו?' שאלתי את עצמי אך לוגן ענה במקומי. "לא, הוא יושב לידי" הם לא הולכים לריב, נכון?
גריי הסתכל על לוגן כשעיניו מחשיכות כמו כעס המעפיל על נשמתו.
"א-אני..." קולי נעלם, נבלע ברגע שדלת הכיתה נפתחה ואישה מוכרת נכנסה לכיתה.
תווי פניה העדינים ושיערה האסוף.
"זאת סוזן, היא המורה הכי שווה בכל הבית ספר" לוגן לחש באוזני וגרם למצחי להתכווץ, היא מורה? ועוד אחת שנחשבת 'שווה'?
"לא משנה כמה ניסיתי לשכב איתה היא מסרבת" הנער מאחורינו אמר במין לגלגנות, זה דבר רע, לסרב?
גריי העביר על שנינו מבט והלך למקומו.
הסתכלתי לעברה כשהיא החלה לדבר, עינייה חקרו את הכיתה עד שנעצרו עלי וחיוך קטן נוצר על שפתייה.
"בוקר טוב, אני סוזן, המורה להיסטוריה" סוזן הציגה את עצמה בחיוך והתיישבה בכיסא המורה. היא הקריאה שמות ואמרה את שמי נכון.
"מישהו ממכם יודע מי זה זאוס?" שאלה כשסיימה להקריא את שמות תלמידי הכיתה.
האם עלי להרים את היד?
רוב הכיתה נשארה שקטה, אף אחד אינו הבין את בקשתה.
"ויופיטר? מישהו ממכם שמע עליו?" שאלה פעם נוספת. רציתי להרים את היד אך הכיתה נשארה שקטה, איש אינו ניסה לענות. אולי אסור לי לענות, אולי זאת שאלה רטורית.
"יופיטר זה כוכב בחלל" קירה זרקה ורוב הכיתה הסכימה איתה, כולם הנהנו כנזכרים במידע שאינו היה קיים במוחם.
"יופיטר אכן כוכב אך אנחנו בשיעור היסטוריה כך שתשובתך אינה נכונה" סוזן הסבירה בבטחון וגרמה לכיתה למלמל 'ידעתי את זה'.
מבטה עבר על פניי פעם נוספת, היא ידעה שאני מכיר את החומר ושאני יודע את התשובה.
"היא כל הזמן מסתכלת עליך" לוגן לחש לי בחיוך, על מה הוא חושב? מה עבר במוחו, איזו תמונה מזוויעה של המורה ושלי?
"גוסט? יש לך תשובה לשאלתי?" היא פנתה אלי, לרגע גופי קפא. פחדתי לענות, לדבר. ואם אטעה? אם אשכח את התשובה? אם אביך את עצמי?
"א-אני לא-" לפני שסיימתי את משפטי היא סימנה בידה שהיא רוצה תשובה ולא תירוץ, עלי לענות לה בכל מקרה.
"זאוס הוא א-אל יווני, מלך האלים ו-ושליט השמיים. י-יופיטר הוא התגלמותו ה-הרומאית של זאוס, ג-גם הוא מלך האלים ושליט השמיים אך שם מ-מתואר עם א-אופי ומראה שונה" הסברתי בצורה הברורה ביותר אך קולי היה שקט וחלק מהכיתה אינם שמעו את דבריי.
"נכון מאוד" סוזן אמרה והתיישבה בחזרה על כיסא המורה, היא ביקשה מהכיתה לפתוח את ספר הלימוד בעמוד שבע ותמונה של זאוס, פוסידון והאדס הופיעה שם.
"בואו נדבר טיפה על האלים..." החלה את דיבורה אך איבדתי אותה בנקודה מסויימת, עיניי היו כבדות וגופי גם כן.
שיעור ספורט זה שיעור מעייף.
עצמתי את עיניי ושקעתי בשינה עמוקה.
"גו - גו, הכל בסדר?" קולה העדין של סוזן העיר אותי משינתי. ידה הקטנה והארוכה ליטפה את שיערי, מעבירה דרכו את ידה הלוך ושוב, חיוכה העדין היה הדבר הראשון שראיתי - החיוך הנעים ביותר להתעורר אליו, חיוך אימהי.
הנהנתי אליה ומתחתי את שריריי, השולחן עליו שכבתי התגלה כנוח במיוחד.
"גם אתמול לא ישנת?" שאלה אותי בזמן שמתיישבת בכיסא הריק שלידי.
הנהנתי כשראשי מושפל וידיי תלוייות בצידי גופי, כמו זוג סמרטוטים לבנים, חסרי עצמות.
"מה אתה רואה?" שאלה אותי לפתע, רציתי לענות לה שאני רואה את מה שהיא רואה אך זה יהיה שקר.
"ש-שולחנות מקושקשים, ד-דלת אדומה, לוח מ-מלא קישקושים, צבעים ה-המון צבעים" מלמלתי לעברה והיא הנהנה, חיוכה אינו ירד מפניה למרות שעינייה הפכו מודאגות, מבטה היה מלא דאגה.
"הכל יהיה בסדר" היא לחשה ומשכה אותי לחיבוק עדין, ידייה נכרכו סביב גופי ללא בעיה וראשה הונח על כתפי בנחמה. אני גורם לה לדאוג, אני גורם ליו לדאוג, אני גורם ללוגן לדאוג, אני גורם לגריי לדאוג. אני מעמסה, אני גורם לכולם לדאוג לי למרות שאיני מנסה. אולי עלי לעזוב, לברוח, כך הם יצליחו לחיות מבלי אדם הנגרר מאחוריהם.
"גוסט!" גריי קרא בזמן שרץ מאחוריי כדי להשלים את הפער. עצרתי את הליכתי וחיכיתי להגעתו.
"אתה רוצה שאלווה אותך?" שאל בזמן שנעמד לידי והתנשף בפראות, הוא רץ אחרי את כל הדרך?
"א-אני לא רוצה ל-להטריח אותך" מלמלתי בשקט אך הוא סימן בידו ככלום והחל ללכת כשאני מאחוריו, כמו שלושה ימים קודם לכן.
"מה הצבע האהוב עליך?" שאל לפתע, עיניו נצצו בזמן שהסתכלו על פניי, חיוכו עדיין מרוח על שפתיו אך כשהסתכלתי לתוך הכחול שבעיניו יכולתי לראות שאינו מחייך, שחיוכו הוא זיוף שמוחי הדביק לפניו.
"מ-מה שלך?" שאלתי, לא ידעתי מה הצבע האהוב עלי.
"שלי זה לבן, ועכשיו שלך?" גריי מילמל במהירות כשלחייו הופכות מעט אדומות. אני לבן, זה קשור אלי במקרה?
"אפור, ש-שחור" אמרתי את הצבעים הראשונים שעלו למוחי, הצבעים של המציאות, הצבעים שאיני מצליח לראות.
"לא! אדום" תיקנתי את עצמי ולהפתעתי קולי אינו קרס ואני איני גימגמתי.
"למה אדום?" שאל בסקרנות כשהיינו קרובים לביתי, סקרנותו הלהיבה את מוחי, עשרות סיבות קפצו, מאות שקרים אך אולי עלי לענות את התשובה האמיתית. אני לא רוצה לשקר לו.
"משום ש-שצבע זה מחזיר א-אותי למציאות".
YOU ARE READING
Snowball (Boy×Boy)
Novela Juvenilהכדור פגע, השקט ששרר לאחר מכן קרע את אוזניי ממקומן. מצאתי את עצמי שוכב על השלג הקריר, כשדמעות חמות מתחילות למלא את עיניי. הוא הסתכל עלי, זוג עיניים כחולות, כהות וגועשות. ידיו אחזו בכתפיי בחוזקה כשמשקלו מונע ממני לקום ולברוח. הרגשתי דמעה מרדנית שמנס...
