Snowball (Boy×Boy)

פרק 9

חג שמח! פורים שמח!
במיוחד בשביל פורים כתבתי פרק מושקע במיוחד שלי ולחברות שלי העלה קצת דמעות.
מקווה שתאהבו למרות הקושי שבפרק.
*אזהרה, פרק קשה לפניכם, פרק עצוב.

פתחתי את עיניי וחקרתי את הסביבה בה אני נמצא בבהלה, לא שכבתי על המיטה שלי ולא התכסתי בשמיכה שלי.
התישבתי על המיטה הרכה והצצתי לאדם ששכב על מזרון ברצפה, שיערו זהוב חום כשל גולש, עצמות לחיו גבוהות וחדות, עורו קרמלי בהיר ושפתיו נפחות ומעט פתוחות.
ליבי החל לדפוק בפראות, מה לעזאזל קרה כאן?
קפצתי מהמיטה כשאני מגלה שעל גופי נמצאו בגדים, סווצ'ר לבן וגדול והג'ינס שלי מיום קודם. נשמתי עמוק, זה היה בסך הכל גריי ששכב במזרון, לא אדם זר. הוא גם לא שכב לידי, נער הקריסטל התחשב בי וישן על הרצפה הקרה.
עיניי חקרו את את פניו הרגועות, נשימותיו קצובות, לא מהירות ולא איטיות. ידיו מהודקות סביב גופו ברשלנות - שלובות בעדינות כמנסות לחמם את גופו, רגליו מסוכלות גם כן. על גופו חולצה כחולה, ארוכה וצמודה, ומכנס פוטר שחור.
הורדתי את השמיכה שאיתה ישנתי מן המיטה והנחתי אותה על גופו של גריי.
הסתובבתי בחזרה אל המיטה והתחלתי לחפש את הסוודר השחור שאיתו באתי.
חיפשתי מתחת לסדינים ובין הכריות, על הכורסא שבחדרו, על הרצפה, על השולחן ובתוך מספר מגירות.
"גוסט? מה אתה עושה?" קולו של גריי הקפיץ אותי ממקומי, לא ראיתי שהוא התעורר.
"מ-מחפש את הסוודר ש-שלי" אמרתי בלחש והסתובבתי אל עבר גריי, עיניו היו כחולות כל כך, כמו ים בשיא הסערה. למרות העובדה שרק התעורר, עיניו געשו ושצפו בבלגן.
"הוא בכביסה, אם אתה רוצה תיקח לי משהו מהארון" אמר, זה לא מפריע לו שאדם זר, אני לוקח לו בגד? מחטט לו בארון?
התקרבתי בהססנות אל הארון, לא ידעתי אם הוא באמת התכוון למה שאמר או שהוא בדק אותי, לא ידעתי מה עובר לו בראש וזה הפחיד אותי.
"אין לך מה להתבייש" נער הקריסטל הודיע בחיוך וקם ממזרונו על הרצפה, לרגע הוא נראה מופתע לגלות עליו את השמיכה שהייתה על מיטתו אך מיהר להחליף את התדהמה בחיוך. הוא עבר לידי וריח גופו שטף אותי, ריח נעים וטוב, ניחוח שהייתי שמח להריח בכל מקום. הוא פתח את ארונו השחור ועשרות בגדים מקופלים ומסודרים נגלו לעיניי, אינספור צבעים יפייפים ומיוחדים, חלקם נוצצים אחרים חמים ונוספים קרים.
"רק תבחר" הוסיף בזמן שאני קרבתי אל הארון בעיניים נוצצות, במהלך כל חיי לא ראיתי כל כך הרבה צבעים, חלקם יפים יותר וחלקם פחות.
חולצה ארוכה וצהובה הייתה תלוייה בצד השני של הארון, לידה עליונית בורדו מוכרת, מצידה השני סוודר שחור ויחסית קטן ומאחוריו סווצ'רט שחור וגדול כשריצ'רץ' כסוף בצידיי ידיו וכיתוב מוזר בגבו, כובע שחור וגדול מחובר אליו בתפרים עבים וכיס רחב במרכזו.
הצבעתי בשאלה על הסווצ'רט המסויים הזה וגריי החל לצחוק, לא ידעתי למה הוא צוחק.
זה העליב אותי, הוא צחק עלי, ואני חשבתי שהוא שונה, חסר מסכות.
"פשוט תיקח, תרגיש בנוח" הוא אמר לבסוף וחקר את הבעת פניי, אני לא בטוח מה היא הייתה אך היא גרמה לחיוכו של גריי לרדת.
"לא התכוונתי להעליב אותך" אמר, כאילו קרא את מחשבותיי אך שנינו ידענו כי אינו יכל. הוא זיהה את הרגשות שלי מבלי בעיה, וגרם לי לחוש רע על כך שבכלל נעלבתי.
לקחתי את הסווצ'רט והנהנתי לעברו, הסתובבתי אל עבר המיטה והנחתי עליה את הסווצ'רט לרגע.
שמעתי את דלת חדרו נסגרת ונשמתי עמוק, אני הייתי חייב להירגע ומשום מה נוכחותו של גריי הלחיצה אותי. הורדתי את הסווצ'ר הלבן ונשימתי נעתקה מגל הקור שהכה בי, עורי הצטמרר ונשימה מהירה נשמעה ברחבי החדר, זאת הנשימה שלי?
לבשתי במהירות את הסווצ'רט והסתובבתי בשביל לראות את גריי פעור עיניים, לא ידעתי ממה הוא בהלם אך לא הייתי צריך לחשוב יותר מידי. "אתה... אתה רזה מאוד" הוא מלמל בשקט בזמן שהתקדם לעברי באיטיות.
ליבי דפק כפליים כאשר תפס בידי בעדינות והסתכל לתוך עיניי, עיניו כחולות גועשות ועיניי זהובות נוצצות.
לפתע החל לרוץ כשאני נגרר אחריו בניסיון להדביק את הקצב, שרירי רגליו בלטו אך הוא נראה כמרחף, כמו בשיעור ספורט - התהפנטתי מהמראה הכל כך מיוחד הזה, חסר ההיגיון.
הוא החל לקפץ במדרגות והפחד ליפול החל לטפס בתוכי אך לא וויתרתי לעצמי, נתתי לו לגרור אותי במהירות עד למטבח ביתו כשבדרך ראיתי דמות גברית מסתכלת עלינו בפליאה.
"אתה אוהב תותים, אני חושב שיש לי תותים בבית" מלמל לעצמו בשקט ורץ לפתוח את המקרר בזמן שידו עוזבת את שלי.
רעש נפילה נשמע והקפיץ אותי, הסתובבתי לאחור וראיתי את אותו גבר בלתי מוכר מרים את שלט הטלוויזיה מהרצפה. הגבר היה בעל שיער חום ועיניים כחולות ירוקות, גוון חום נכנס לתוכן גם כן, תערובת של מספר צבעים.
זיפיי בגרות על פניו המחוטבות וגופו בנויי משרירים על גבי שרירים, הוא יכל לבנות מקצוע על השרירים הללו.
"ויל, יש לנו תותים?" גריי שאל בחוזקה והאדם בשל ויל הרים את מבטו בהרהור.
"אני לא חושב" ענה כשעיניו המיוחדות עברו עלי במהירות, בשונה ממבטו הנעים של גריי, מבטו של ויל הרגיש חודרני, הוא ניסה לקרוא ולגלות את האדם שאני על ידי מבט.
"מה אתה אוכל חוץ מתותים?" גריי שאל בחיוך גדול, הוא נראה שמח במיוחד, אם לא הייתי יודע טוב יותר אז הייתי אומר כי נראה מאוהב.
"תפוח?" אמרתי במחוסר ביטחון, אני חושב שיותר שאלתי מאמרתי אך גריי מיהר והוציא מספר תפוחים מהמקרר.
"רציתי לדבר איתך" ציין כשהניח את צלחת התפוחים החתוכים על השולחן, הוא נראה רציני, אמיתי.
התיישבתי על הכיסא כשהוא מתיישב מולי.
"אני לא בטוח אם אני יודע מה אתה עובר, אבל לא ראיתי אותך מחייך פעם אחת, אתה חותך, רואה את המציאות בצורה מעוותת, מה שלא הגיוני משום שאתה הבן אדם הכי מציאותי שאני מכיר, אתה מראה למציאות. אני רוצה לעזור לך, בבקשה תגיד לי איך, איך אתה תפסיק להיפגע ולפגוע בעצמך?" עיניו זהרו בדאגה, הכחול בהן היה כמעט לבן, הן געשו ושצפו רגשות עזים כצונמי.
בליבי התחננתי שיפסיק, הוא היה טוב מידי - בשבילי ובשביל המקום הזה. הרגשתי את צרחתי החנוקה בתוכי, אין איך לעזור לי, אני כבר מפורק, הרוס עד היסוד.
"תסתכל עלי" גריי ביקש בשקט, כמעט התחנן שאסתכל עליו. לא הרשתי לעצמי להרים את מבטי, ההתנגדות הרעידה את שריריי ממאמץ אך אסור לי, אם הוא יראה את עיניי הוא יבין שאין תקווה, שאני מקרה אבוד.
"גוסט, ת-תסתכל עלי" קולו נשבר. אני ידעתי שאני מכיר אותו יותר מכמה שבועות, יותר מכמה חודשים, אני מדבר כאן על שנים.
מבטי נשאר מושפל כנגדו, אני לא הייתי מסוגל לנפץ לו את התקווה, הוא מקווה לאדם אחר, לאני של פעם.
"תסתכל עלי עכשיו!" צעק ושמעתי את קפיצתו של אותו ויל מהסלון. ליבי פעם כפליים בזמן ששיניי חתכו את שפתיי במרירות, ראשי הורם במהירות, עיניי ננעצו בעיניו שהפכו כהות. הרגשתי את רכותיי כואבות, הן דורשות מציאות, היגיון ושני אלה מגיעים דרך הדם הכאב והחתכים.
"גריי? הכל בסדר שם?" קולו של אותו ויל נשמע ברחבי המטבח. לאחר צעקתו של גריי
היה שקט במיוחד בחדר אך האדם הזה התפרץ והרס את אותו השקט.
"אני צריך רגע" הוא מלמל במהירות וקם מכיסאו ברישול, הוא מעד בנחיתה אך התחיל ללכת מהר כך שכמעט ולא שמו לב.
התרוממתי מכיסאי גם כן כאשר ראשי קודח מכאב, נשימותיי מואצות וליבי דופק בחוזקה.
"אתה בסדר?" ויל בעל העיניים החצי ירוקות חצי כחולות שאל. הנהנתי במהירות אך בצעד הראשון שעשיתי רגליי התקפלו וגופי צנח לזוג ידיים, הן לא היו חסונות ושריריות כשל גריי ואינן היו עדינות ומגינות כשל אחי. הן היו רכות וחמות, גדולות ומכילות, אהבתי את התחושה בהן אך עם זאת הרגשתי לא שייך להן.
"תפסתי אותך" הוא מלמל כשהתיישב על הרצפה הקרה וגופי נשען על גופו בחולשה.
"אתה רוצה מים?" שאל בזמן שאני ניסיתי להפעיל את שריריי המועטים ולקום, הנהנתי לשלילה והתחננתי בליבי שאוכל לחזור הביתה כמה שיותר מהר.
"אני אביא לך, תישען לאחור" ביקש וקם ממקומו בדרכו אל הארון כוסות. נאנחתי בכעס, אני לא צריך כוס מים ולא רוצה כוס מים, ציינתי בפניו שאיני רוצה כוס מים והוא עדיין מביא לי כוס מים!
הייתי עייף למרות העובדה שישנתי עד לפני שעה בערך, ראשי כאב וליבי דפק בפחד - אני פגשתי את האדם שנטש אותי והתעלמתי מהעובדה הזאת, לא הזכרתי לו נשכחות ולא צעקתי עליו בכעס ודמעות. אני הסתכלתי עליו בתור גריי ולא בתור הנער בעל כדור השלג.

צעקתי בבהלה כשהוא צחקק ברשעות, מספר כדורי שלג בידיו ופניו מכוסות שכבת קרח קפואה. הסתתרתי מאחורי חתיכת הברזל הגדולה שהייתה במרכז המשחקייה, מכין כדור שלג מיוחד, אחד שבטוח יפגע ויביא לי את הניצחון.
נשמתי עמוק בזמן ששמעתי את צעדיו קרבים, למרות החושך ורעש העלים המרשרשים ברוח החורף שמעתי את נשימותיו, קצובות וברורות.
הרמתי את הכדור והתכוננתי למתקפה האווירית הגדולה ביותר שעשיתי, כדור שלג יחיד, גדול ומיוחד.
הרמתי את ידי ובעיניים עצומות זרקתי את הכדור בחוזקה, ליבי דפק בחוזקה והתפלל אל היקום לפגיעה.
הכדור פגע, השקט ששרר לאחר מכן קרע את אוזניי ממקומן.
מצאתי את עצמי שוכב על השלג הקריר, כשדמעות חמות מתחילות למלא את עיניי.
הוא הסתכל עלי, זוג עיניים כחולות, כהות וגועשות. ידיו אחזו בכתפיי בחוזקה כשמשקלו מונע ממני לקום ולברוח.
הרגשתי דמעה מרדנית שמנסה לברוח מעיניי.
אגרופו הימני מכוון לפניי.
גופו נשען על גופי, עיניו הכחולות חודרות לתוך עיניי הזהובות.
הדמעה זלגה.
הוא עזב את גופי במהירות, עיניו מלאות בפחד, שנאה וגועל יחדיו. הוא ברח, צעדיו נחרטו על השלג הלבן בזמן שליבי נשבר לרסיסים.
נשארתי שכוב על השלג הקר כשליבי הדופק במהירות מתחיל להאט, 130 פעימות לדקה.
רסיסים לבנים נופלים מהשמיים על פניי ועלים חומים נושרים באיטיות. נשימותיי, חמות ומהירות, דורשות תשומת לב, וליבי דופק, 115 פעימות לדקה.
דמעותיי, פושרות ואמיתיות, ממשיכות לזלוג במהירות בלתי פוסקת. ידיי אוחזות בשלג בחוזקה, מוחצות אותו והופכות אותו למים קרים וליבי דופק, 100 פעימות לדקה.
ראשי מתחיל להרגיש את הקור המקפיא של אמצע החורף, עיניי מתחילות למצמץ במהירות ודמעותיי קופאות באיטיות על פניי וליבי דופק, 80 פעימות לדקה.
גופי מתחיל לרעוד מהקור וידיי עוזבות את השלג שהפך למים וחזר למצב צבירה של קרח, מוצק. נשימותיי מהירות וקפואות, מוציאות אדים לבנים כעשן סמיך של סיגרייה, וליבי דופק, 55 פעימות לדקה.
נשימותיי הופכות איטיות וגופי מתאבן, מוחי זועק לעזרה בזמן שאיני עושה דבר, ליבי השבור דופק, אך בקושי, פעימה... נשימה... פעימה, כקצבו של שעון, הופך קפוא מהקפור. הזהוב שבעיניי משחיר אך העלים עדיין נופלים כשאיתם גם טיפות מים קרירות וליבי דופק, 20 פעימות לדקה.
עיניי נעצמות והתקווה נאבדת, אני גוש קרח, קפוא מבחוץ ומבפנים, שקוע בתוך חלום ומקווה לא להתעורר. נשימותיי מאטות עד שכמעט נעלמות, העשן הלבן עדיין יצא אך נעלם באוויר במהירות, מוחי משחזר את הרגעים האחרונים וליבי דופק, 5 פעימות לדקה.
ידיי נופלות חסרות חיים ונשימותיי פוסקות, גופי רועד, מפרכס ותודעתי נעלמת כלא הייתה, צעקה נשמעת ברחבי האוויר, בטני מגרגרת ברעב ופי יבש. ועוד צעקה נשמעת, צעקה בוכיה ומודאגת, מספר צעקות ושמי ביניהן, צעקתי החלשה ביניהן וליבי דופק, או שבעצם נדם, 0 פעימות לדקה.

אז... למה אתם מתחפשים?
(מנסה לשבור את הקרח).