Snowball (Boy×Boy)

פרק 17

"גוסט!" עצרתי, שומע את החריקה של המכונית ממולי, רואה את האור הלבן והבוהק שלה. מחליק לאחור.
המכונית הייתה מילימטר קטן מגופי, כפות רגליי נוגעות בה. מתחתיה.
ממהירות הנפילה אני חטפתי מכה חזקה בגבי, ראשי הוטח באדמה, ראייתי הטשטשה.
המכונית לא פגעה בי, אני כמעט בטוח.
הסתכלתי למעלה, רואה כוכבים, צוחק, צחוק גדול.
הרגשתי משהו רטוב, חייכתי.
דם, דם זולג עלי, דם שלי, דם אדום שלי.
אבל למה זה על הפנים שלי?
למה הדם שלי שקוף, למה אין לו טעם מתכתי וטיפה מלוח כמו שהיה לו בעבר?
הרגשתי יד, מגע, ליטוף.
"גריי?" לחשתי, מנסה להרים את ראשי, מסתכל על דמעותיו שנופלות על פניי.
עיניו הכחולות נראו כאובות, נבולות. הוא בכה בגללי, אני הסיבה.
לפתע התחושה המלאה הזאת נעלמה, האדרנלין שכח לו והפחד נכנס, הפחד הכאב והאשמה.
אני גרמתי לו לבכות, אני... גוסט שתיים.
שמעתי את קולה המבוהל של הנהגת, ראיתי את נעלי העקב האדומות שלה ואת שולי שמלתה השחורה והארוכה.
היא הייתה בדרך לאנשהו, אני מעכב אותה.
אני חייב לקום מהרצפה - מהכביש.
ניסיתי לדחוף את עצמי מעלה, ידיי מתחככות באספלט המחוספס, דוחפות בכוח את גופי.
רגליי החלו להילחם במשטח עליו שכבתי.
"גריי, תעזור לי." התחננתי, ממשיך לנסות, רואה שהוא מנסה לחייך אלי.
מחזיק בידיי - ידיו חמות וגדולות, עוטפות - עוזר לי להתיישב, משם הוא מעמיד אותי, תומך בגופי המתנדנד.
הוא מוביל אותי אל המדרכה הבטוחה, עיניו הכחולות נוטות לגוון אדום בהיר.
הסתכלתי על פניו, אבל הוא לא הסתכל עלי. מבטו מופנה אל האישה עם השמלה השחורה, הוא בוחן אותה.
נער הקריסטל לא יכל להסתכל עלי, כך הרגשתי. הרגשתי כמו חיידק, זוהמה, רקב.
'אמרתי לך שהוא יפגע בך.' זה היה קולי, אני לחשתי את זה לעצמי, הגנה עצמית.
המוח שלי מנסה להגן על הלב שלי, השפיות הנפשית שלי.
יבבה נפלטה מפי. אני באמת שרוט, פגום. בדיוק כמו שהילדים נהגו להגיד עלי, הזוהמה שהם השאירו בצד, הלכלוך הזה שלאף אחד לא היה הכוח לטאטא. זה אני. 
'אבל, אני פגעתי בו.' מלמלתי לגוסט שתיים - לעצמי, דמעותיי מתגלגלות על פני בחוסר שליטה, דעתי איבדה כל כיוון. הרגשתי רע, פשוט רע. לא עם עצמי, לא עם המראה שלי, לא עם גריי ולא עם הנערה שמתעכבת. הרגשתי רע, נקודה. הכל חזר להיות מטושטש, ורוד. הרגשתי כאם גופי קופץ על סוכריות גומי ובמוחי הכל צמר גפן מתוק. הערפול הזה.
הסתכלתי על שיערו החום שהתבלגן ברוח הקרה בזמן שרץ אחרי, הסתכלתי על עיני הקריסטל המאוכזבות שלו, עיניים שלא יכלו להביט עלי, זוג שנגעל ממני, אחד נוסף.

יבבתי פעם נוספת, מרגיש את לבי מתכווץ בכאב עמוק, הכאב שראיתי את אחי סובל ממנו אחרי כל ריב עם סוזן או עם אחד מחבריו הקרובים, לפעמים אפילו אני הייתי הגורם לכאב הזה. כולם הכאיבו לו, ואני ירשתי את זה, משום שכולם מכאיבים גם לי.
"גוסט," קולו השקט נשמע, ידו מופנת אלי בזמן שעיניו עדיין מסתכלות קדימה, אל האופק המגעיל של אספלט שחור ומכוניות נוסעות. לא שמתי לב שהנערה נעלמה לה, איתה גם מכוניתה.
הרמתי מבט שקט לעברו, צופה במעשיו, תנועות קטנות במיוחד, תזוזה של מילימטר בכל פעם. היד שהתקדמה לעברי בעדינות, רגליו שצעדו קדימה וגופו שהתקרב מעט אל שלי. זה היה שולי אבל התחושה החמימה הורגשה באופן בולט, שורטת ומוחצת את הקור שעטף אותי.
"התרקוד איתי?" קולו רעד, יכולתי לשמוע זאת גם אם היה עומד בקצה השני של הכביש.
הנהנתי, מנקה את דמעותיי ותופס בידו. אולי הנשף הזה לא נועד להיות, ויכול להיות שאותו הדבר תקף גם לגבי הזוגיות הזו, האחת שלנו. בכל מקרה, כזה או אחר, לי נמאס מהגורל האכזר שנפל עלי. אני יכול לעזוב, אני יכול לברוח, אני יכול לבכות ולחתוך ולהישאר בתוך צמר הגפן הורוד שמגן עלי, אבל אני לא רוצה.
אני לא יודע מה ההחלטה הזאת תמיט עלי, יכול להיות שההחלטה הזאת תהיה המוות שלי, אבל יכול להיות שזאת הדרך שלי החוצה, מכל מה שהולך סביבי ומכל השקרים שמוחי קולט.
גריי עזר לי להתייצב, מחזיק בגבי התחתון עם ידו הימנית ואילו במותניי עם ידו השמאלית. עיניו עדיין אינן עלי, מסתכלות לכל מקום, רק לא עלי. כנראה התהליך הזה יקח קצת זמן, לגרום לו לסמוך עלי ולהסתכל עלי.
התחלנו להסתובב, באותו הקצב. רגליו פונות ימינה וגם שלי, רגליו מתקדמות אחורה ושלי קדימה, לא נותן למרחק בינינו להשתנות. הרגשתי את ידו השמאלית אוחזת בי חזק יותר, לא באופן כואב, רק חזק יותר, כאם עמדתי לברוח לו. אבל אני לא, אני לא רוצה לברוח יותר, לא מהמציאות ולא מהכאב.